על הקשר שבין פיק אפ, מוניות ושעון מעורר (TLV-MXP 10.9.09)
הכי מהמם להתעורר ב- 5:21 משיחה של נהג מונית. עוד יותר מהמם להתעורר משיחה של נהג מונית שצורח: "ענת, תחבורה אלעל, המונית שלך למטה".
המחשבה הראשונה שעוברת בראש – "ממממ... משהו כאן לא בסדר... אם המונית שלי למטה אבל אני לא מאופרת, בלי מדים וליתר דיוק – כרגע העיר אותי נהג מונית מחלום, כנראה שהשעון המעורר לא צילצל..." או שהוא כן צילצל, אבל ניתקתי לו בפנים, ככה זה ששעונים מעוררים הפכו להיות טלפונים.
און-צוותים (איך הם נדחפים תמיד לכל סיפור??) מגלה לי שהפיק אפ הבא ב- 6:30, שזה יכול ליצור מצב בעייתי בהנחה שהטיסה שלי ממריאה ב- 7:30.
המחשבה שעוברת בראש עכשיו – מישהו יצטרך לשלם על מונית לשדה וזה כנראה לא יהיה אלעל.
אה! יש לי חבר! אני אתקשר אליו הוא בוודאי ישמח לקחת אותי לשדה. העובדה שהוא כרגע נמצא מעל תורכיה בשעה וחצי עיכוב של חברת הצ'רטר הלאומית יכולה לסבך מעט את ההגעה שלו לאזור.
לאיזה 4 שניות עברה המחשבה להתקשר לאבא.
עצירה לאנקדוטה קלה: שנת 2000, ענת במהלכו של טסט שביעי (נו, בסדר, צריך להוריד נשים מהכביש...) שתי ידיים על ההגה ופתאום הטסטר מפגיז:
"עכשיו! בום! פנצ'ר בגלגל. מה את עושה?"
"מאותתת, מאטה ועוצרת בצד במקום שמותר"
"נכון! ואז?..."
"מתקשרת לאבא שלי"
פרצוף מתוסכל... "מה עם להחליף גלגל?"
"נו כן, אמרתי לך – אני מתקשרת לאבא שלי..."
"את אולי יכולה להסביר לי איך מחליפים גלגל?!?!?"
"בטח! אני יכולה להתקשר לאבא שלי?"
אבל תאמינו או לא - גם לנסיכה יש גבולות, אז במקום להתקשר לאבא התקשרתי לקסטל. "5 דקות".
מה שהכי מהמם אצל נהגי מונית זה יכולת הערכת הזמן המדויקת שלהם, לכן, כשתהיתי האם נגיע לדיספץ' עד שש, קיבלתי, דרך המראה כמובן, מבט שלא משתמע לשתי פנים – "ברור שנגיע". ברור. אם תיסע על 180 כל הדרך נגיע עד שש גם למילאנו ואז אתה דיי חוסך לי את הטיסה שזה גם מהמם אבל, בכל מקרה נהגוס, עדיף לאחר ושנגיע בחיים. לא באמת אמרתי לו את זה. נהג מונית חברים.
עכשיו נחזור שנייה לקטע של התשלום, מה אתם יודעים, כנראה שאלעל באמת משלמים על הנסיעות האלה. לא שעצרתי לחשוב על זה בשנה וחצי שחלפה לה, אבל כנראה שהגיע הזמן. בקול חלוש שאלתי את נהגוס כמה יעלה התענוג, מסתבר שלאלעל וקומברס יש מחיר מבצע – 93 ₪.
או, עכשיו אנחנו מגיעים לאחד החסרונות הגדולים בלהיות דיילת - תמיד יהיה לך בארנק הרבה מאוד כסף (או לפחות ככה זה נראה) – אבל לא הכסף שאת צריכה עכשיו, או במילים אחרות – את במדינה הלא מתאימה. אז ככה יצא, שאם הוא היה מקפיץ אותי ל- JFK דווקא היו לי 25 דולר לתשלום בסוף הנסיעה, אלא שאנחנו בדרכנו לנתב"ג ולי בארנק יש 20 ₪. זהו.
"מדריך טוב מדריך מאלתר" – ביקשתי מנהגוס לעצור לרגע בכספומט (אני גם ככה מאחרת, אז לפחות שתהיה תמורה ל- 93 ₪ ונעצור בדרך כמה שיותר פעמים).
מרפי מכירים? ברור שמכירים! שלושה כספומטים באבן גבירול, אחד בדיספץ' וכולם אומרים באור ירוק זרחני: "זמנית לא ניתן לקבל את השירות". איך זמנית איך? עבר זמן מכספומט מספר 1 לכספומט מספר 4 ועדיין "זמנית לא ניתן לקבל את השירות". מהמם.
"מדריך טוב מדריך מאלתר 2" – מבט חטוף בסביבת הדיספץ' מגלה את ליז לוגאסי, למי שהשם מצלצל לו מוכר, לא טועה! אי שם בתיכון אני והיא חלקנו כיתה משותפת או לפחות 10 הקפות פעם בשבוע מסביב לגימנסיה בשיעור ספורט של שמואל.
אני אעצור לרגע את הרצף ואזכיר עובדה שלי נראית ברורה מאליו (וגם לקרובים אלי) אבל בהנחה שאי פעם, בעוד הרבה שנים מעכשיו, יקראו את זה אנשים שלא מכירים אותי טוב – משעה 5:21, לא הפסיקו לרדת לי דמעות. (כן ילדים, אמא היתה פעם בכיינית...).
נחזור לליזי שראתה אותי בוכה, קמה, שלפה את ארנקה והתכוונה להושיט לי שטר של 100 ₪ טבין ותקילין. אלא שמפתיע וגם לליזי יש רק באטים בארנק.
"מדריך טוב מדריך מאלתר 3" – מחישוב זריז שערכתי יצא שהחבר שלי (ההוא מהטיסת צ'רטר) צריך להיות בדיוק בדרכו לדיספץ'. מהמם. עוד בטרם הספקתי להגיד "סמי מתתיה" * עוצרת לידי מונית ("קסטלים מי מגיע לשדה?") בתוכה יושבים שני בחורים חביבים ובחור אחד ממש חתיך שמושיט לי שטר של 100 ₪. מהמם. לפחות נפטרנו מנהג מונית אחד.
לפתע אני שומעת שמישהו קורא לי בשמי, מסתובבת אחורה רואה איש עם שיער מלבין וקרחת באמצע הפדחת שלכתפיו שלושה פסים דקים, המחשבה שחולפת בראש - "נכון! באתי לטיסה. איחרתי. אולי כדאי להודיע לפרסר שאני כאן". הוא הבין לבד.
רצה השם (והצבת צוותים) והתברכתי בצוות בנות מהמם (מהמם באמת) שכולו חיוכים ושמחה.
בברכת "חג שמח שנה טובה" עלינו לאוטובוס שהוביל אותנו למטוס. כמובן שהספקנו עוד להשתתף ב"יורדינג" לומר "שלום ותודה שטסתם איתנו, חג שמח שנה טובה" (אולי דיי עם זה כבר?) לנוסעי טיסת סטנסטד 216 שזה עתה נחתה, ולפחות מבינים מביננו – יש זמן לקפה בדיוטי פרי.
משהו בדיוטי פרי לא מסתדר לי – מישהו הזיז את ה"ארקפה" ושם במקומו "סגפרדו" או במילים אחרות – לעולם אני לא אצליח למלא את "כרטיסיית הdelay -" שלי ב"ארקפה" ולזכות בכוס קפה חינם.
ובכל זאת אחרי בוקר שכזה, לא אפרגן לעצמי איזה כוס קפה? נו בוודאי שכן. ומה עם איזה סנדביץ'? "כן, שימי לי בבקשה את הקטן עם הגבינה".
נחזור שנייה לחישובים – 93 ₪ על המונית, 30 ₪ (אחרי הנחת צוות, שלדעתי היא סתם פיקציה של רשות שדות התעופה) לסנדביץ' ואייס קפה,(500 ₪ למכס ישראל (אבל איך אומר יהונתן גפן – "'אני?' אמר האיש הכחול 'אני מסיפור אחר")).
יוצא שבפועל אני אולי טסה 10 שעות למילאנו, אבל בעצם אני מתחילה להרוויח רק אחרי שעתיים וחצי. מחשבה שחולפת – מצבי היה יכול להיות הרבה יותר גרוע לו הייתי טסה לקהיר (שלוש שעות כל הסיבוב!).
מצחיק. אבל בטיסה היה ממש כיף. אגזים ואומר – החלק הכי קל ביום הזה.
מחשבה שחולפת – לקנות שעון מעורר!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה