אני זוכרת דיי במעורפל את הפעם הראשונה שראיתי את "צלילי המוזיקה". כלומר אין לי שום זיכרון מהמעמד המכונן הזה של הפעם הראשונה בה צפיתי בסרט ששינה את חיי והפך אותם לאופטימיים יותר אבל מה אכפת לנו - בואו נמציא:
שנת 1989 בואכה 1990 כשכבר הייתי מספיק גדולה בשביל להבין שנאצים זה רע אבל כנראה לא מספיק בוגרת כדי להבין איך יכול להיות שיש ילדים שאין להם אמא ואיך יוצא בסוף שאבא שלהם מתחתן עם המטפלת במקום עם הברונית העשירה.
צפינו בו צפייה משפחתית, בבית, באיזה שבת שאבא שלי מיצה לחרוש איתי ועם אחי את דיזנגוף רבתי בואכה סמטה אלמונית. הוכנסה קלטת וידיאו, אבא הכין את הפופקורן בקערה האדומה המסורתית וברוב טקסיות ששמורה רק להורים שלי, ערך לי היכרות עם מריה ומשפחת הקפטן וון טראפ על שבעת ילדיה.
אני, כאמור, לא זוכרת איך הגבתי במעמד הר סיני האוסטרי שנערך בסלון הקטן שלנו באחימאיר, יתכן שנפלתי גמורה לרגליה של מריה שובת הלב שרה על הדברים שאותה משמחים עם מילים מצחיקות באנגלית כמו apple strudels, satin sashes, whiskers on kittens אלא שאני יכולה להניח שאם הילדים שלי דומים לי רק בקצת סביר יותר שקיפצתי בסלון עם ה- Lonely Goatherd תוך כדי צווחות "יודליי יודליי יודליי ייי ייי" וסביר שגם ביקשתי מים בחלק הכי טוב שגם אבא שלי לא רצה לפספס - המסיבה שנערכת בבית הבלתי יתואר בגודלו של משפחת טראפ שבסופה הולכים הילדים לישון בשירה.
מאז, מריה היא הסמן הימני שלי, אליה אני מביטה שקצת קשה, מזמזמת לי I simply remember my favorite things And then I don't feel so bad
מריה, והיכולת שלה להפוך שעמום לשיר וחבורת ילדים בלתי נסבלים לילדים מתוקים שמזמרים להם באקפלה על פרח האדלוויס כשאביהם הממורמר בדרך כלל, מלווה אותם בגיטרה אקוסטית. מריה היא נר התמיד, האש שלפני המחנה.
הסרט לא נס ליחו ועד היום, כשהחתיך לא בבית כמובן, אני צופה לי אחת לכמה חודשים עטופה בכירבולית על הספה בחבורה המזמרת.
עומר, עוד לא בן חמש וחצי ראה עד כה יותר סרטים ממה שאני ראיתי כל חיי. אין גיבור פיקסארי שלא מרצד אצלנו על המסך בשעות היפות של שישי בצהריים.
עלה לא פעם במוחי הרעיון להפגיש אותו עם המשפחה המזמרת האהובה עלי בתבל - רעיון שנגנז אחרי שמרי פופינס קיבלה את התואר "סרט ארוך מידי" ומשפחת רובינזון השוויצרית, אוי לבושה, נזנחה לקראת האמצע. אין לי שום יכולת פיזית או נפשית לשאת את האכזבה של יוצא חלציי שיישב מול מריה, אגדת חיי, ויגיד שהיא "משעממת". הו לא, אני אחכה לבת. או לנכדה. מה שיבוא קודם.
אור לנר תשיעי של חנוכה (כן, במערכת החינוך יש נר כזה ואפילו לא לומדים בו) שאלתי את בני כיצד ירצה לבלות עימי את יום הכיף שמערכת החינוך כפתה עלינו, בני הבכור ביקש לראות סרט.
תהיתי באוזניו איזה סרט נשאר עוד לראות אחרי מואנה, זוטרופוליס, מוצאים את דורי והחיים הסודיים של חיות המחמד.
"לשיר" ענה בני החתיך
"לשיר?" שאלתי
"תבדקי את הסרט הקצר הזה שרואים לפני הסרט" הוא הציע בחוכמתו, ואכן, ניגשתי עימו ליוטיוב הקרוב למקום מגורינו ואת האמת, התאכזבתי מעט. חיות שרות. בואו. כמה עוד אפשר לשמוע חיות שרות? והטריילר נראה לי אלים, רווי בדיחות שמנסות להצחיק אבל הן לא וכמה סטריאוטיפים נדושים במיוחד.
"מילי הלכה לראות את זה" שלף החתיך ג'וניור הראשון את הקלף המנצח והותיר אותי נטולת תירוצים.
אם מילי, כלתי לעתיד, הלכה לראות לא נותר לי אלא להזמין כרטיסים.
לארוחת צהריים פגשנו את דודה דפנה שמבינה דבר או שניים בתוכן איכותי, עומר כבר אחז במרצ'נדייס שנרכש עבורו טרום הסרט ודפנה אמרה לו שהיא חושבת שהוא מאוד יהנה
"כן?" הסתכלתי עליה מופתעת
"כן, שמעתי שזה אחלה סרט נראה לי שגם את תאהבי אותו"
וואלה, חשבתי לעצמי, אם דפנה אומרת..
אולם הקולנוע, לב דיזגנוף סנטר מספר 1 אם אתם מתעקשים לדעת, הוא אולם נורא. עומר נאלץ לשבת על הגבהה מפלסטיק כדי להצליח לראות בערך חצי מסך מבעד לכיסא שלפניו וגם אני הייתי לוקחת לי הגבהה מפלסטיק כדי להיטיב לראות אם זה לא היה מאוד מפדח.
אבל אז, אחרי הטריילר המאכזב, חצי קופסת הפופקורן שעומר אכל בניגוד לחוק שהצבתי "אוכלים רק שמתחיל הסרט" והילדה המעצבנת שבעטה לי בכיסא - התחיל הקסם.
הסרט "לשיר" הוא 110 דקות של תענוג צרוף, מצחיק, משמח לבב אנוש גדול כקטן.
בעולם שהריאליטי שולט בו והבנק נושף בעורפו מנסה באסטר מון, דב קואלה עם תועפות של כריזמה להמציא מחדש את התיאטרון שבנה סבו על-ידי תחרות שירה,משם כצפוי - הכל מסתבך ותוך ניפוץ כל הסטיגמות שהרגיזו אותי בטריילר ופתירת עלילות משנה בנושאים המגוונים - הורות, מסלול קריירה, יחסים בין בני זוג וכמובן - פחד במה, עולות בזו אחר זו כל החיות שאתם מעלים ולא מעלים על דעתכם בסרט שמצליח להביא את מושג ה"האנשה" לרמות הגבוהות ביותר (ויש לכם פה עסק עם אמא שמכירה את כל קשת ההאנשות האפשריות - מטוסים, מכוניות, סוגים שונים של חיות ומיניונים - יימח שמם וזכרם) תכונות אנושיות מקבלות ייצוג מדוייק שבא לידי ביטוי באחיזת הגוף של הדמויות -הביישנות ופחד הקהל של דינה הפילה ועד לצללית המנצנצת של אָש הקיפודה בנאמבר הסיום שלה.
לקח לי זמן לכתוב - החיים עצמם אתם יודעים, אבל גם היום בדרך חזרה מהעבודה הביתה כמעט שלושה שבועות מאז שישבנו באולם מספר אחד בקולנוע לב המעופש בסנטר המעופש לא פחות, חשבתי על מגוון המסרים הגלויים והסמויים שמביא איתו "לשיר" וכמה הייתי רוצה שבהיעדר "צלילי המוזיקה" יכוון באסטר מון את מסלול חייו של עומר - החל מ"תאמין תצליח" דרך "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד" כי ב"לשיר" מתגברים על הפחד מכישלון, מציבים יעד ועומדים בו והמדיום הוא המסר או משהו כזה וכמובן, המשפחה מעל הכל.
בניגוד למריה ששרה לי שירים מקוריים בליווי התזמורת האנדלוסית של אוסטריה (או שקר מהסוג הזה, לא טרחתי לקרוא את כל הערך בוויקפדיה אבל זה בטוח רשום שם, מוזמנים לעדכן) ב"לשיר" אין שירה מקורית אלא שהקאברים כ"כ מוצלחים עד שעומר מחא להם כפיים בסיום הנאמברים ואפילו עמד לרקוד פעמיים.
הוא התרגש עד עמקי נשמתו ונימיו וביציאה מהסרט ביקש לשלוח לאבא את המחמאה הכי גדולה שילד יכול לתת לסרט:
"אבא! אנחנו חייבים את הסרט הזה בקודי"
כן, כן. תנוחו. גם אני שרתי בקול. וגם לי בא כבר שהחתיך ימצא את הטורנט שיביא את היופי חי הזה לטלוויזיה שלנו.
אז אם אין לכם תוכניות לשבת הקרובה ואין לכם סבתא אוקה להשליך אצלה את הילדים וללכת לישון, קחו את החתיכים והחתיכות שלכם ולכו לראות "לשיר"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה