נפתח בעתידות - החל מהיום ובמשך השבועיים הקרובים הפיד שלכם (בהנחה שאתם או החברים הקרובים שאתם מחזיקים נמנים על קבוצת האנשים שאוספת כל ערב שאריות מקושקשת מהרצפה, מתלוננים שהם עייפים כרונית ומבלים אחה"צ של חמסינים בג'ימבורי גן העיר) יוצף בתמונות של ילדים מחייכים חיוכים מאולצים תחת הכותרת הגנרית "המלאך/הנסיך/החיים/הלב שלי במסיבת סיום גן /כיתה".
אז גם החיים שלי סיים היום גן טרום חובה (אם לא לוקחים בחשבון את החודשיים הקרובים בהם הוא יבלה במבנה של הגן תחת הכותרת "קייטנה". לא מסובסדת בעליל) בהמשך הפוסט הזה אכן תגיע תמונה של הלב, אבל בינתיים, בואו נתחיל בהתחלה:
כשפתחתי את אפליקציית ה"נוטס" בתחילת האיבנט על-מנת לכתוב לעצמי מספר נקודות שככל הנראה יכנסו לפוסט הזה חשבתי שאולי אין לי בכלל מה לכתוב - בהנחה שיהיו לנו רק שני ילדים (החתיך, בשלב הזה של חיינו מוכן במקסימום, לאמץ חייל בודד) צפויות לי עוד כחמישים מסיבות שונות בכיכוב החתיכים שלי - מסיבות סיום, חנוכה, מתן תורה, שמחת תורה, יום העצמאות ויום הזיכרון, שלא לדבר על מדורות ל"ג בעומר ויער הזורע. אני הולכת לבלות בכל כך הרבה אירועים נוספים שבהם כואב השריר של החיוך והלב מתפוצץ מרוב אהבה - כמה טקסט אני עוד אצליח לייצר מזה? העפתי מבט חטוף בנוכחים, בסיטואציה ובעיקר בנסיך שלי והבנתי שכל עוד יתקיימו הורים, נשות חינוך, קטעי דקלום ו/או שירה - כנראה שאני כבר אמצא.
ההצגה השנה, באופן דיי דומה (ומחשיד יש לומר) לשנה שעברה היתה בנויה ממעט מאוד קטעי דקלום והרבה מאוד קטעי שירה. תשמחו בודאי לשמוע שכוכב האירוע היה הראל סקעת עם לא פחות משני נאמברים מרגשים (אני אשאיר לכם לנחש אבל זה לא כולל את הביצוע המרטיט שלו בכוכב נולד ל"עודני ילד" וחבל!) ותתעצבו בוודאי לשמוע שאף הורה לא נאלץ להביך את עצמו בשום צורה (וחבל!).
החתיך ג'וניור הראשון השתתף בצורה מופלאה ומעוררת הערצה וכיוון שאנו מקורבים לבמאית תיאטרון מוצלחת אני צופה לו עתיד מזהיר.
בטוחני שמאחורי ההצגה הסתתר גם מחזה מוצלח שטומן בחובו עלילה ראשית, עלילות משנה וקונפליקט של הגיבורים - אני, אישית, לא לגמרי יכולה לשרטט את הנ"ל אבל מבעד לטישו ככל הנראה היה קשה להבחין.
על אף האמור מעלה, השנה בכיתי חלש.
גיסתי שאלה בוואטסאפ כמה בכיתי בסולם של 1-10 עניתי שבערך 6, שזה קצת יותר מחמישים אחוז מזמן המסיבה ובהשוואה לשנה שעברה שבה בכיתי 10 (100% מזמן המסיבה) - מדובר בירידה. יתכן שמדובר בעייפות החומר (תרתי משמע) או כי המסיבה היתה בנויה בצורה כזאת שבה רק חלק מהילדים השתתפו בחלק מהזמן. כלומר, בחצי מהמסיבה החתיך ג'וניור הראשון ישב יפה בכיסא וחיכה לקיו שלו לעלות, אני חיכיתי יחד איתו, מחזיקה את הטישו היבש והחתיך היה בטוויטר.
אקורד הסיום של המסיבה/הצגה או כמו שהחתיך ג'וניור הראשון קרא לזה בחודש האחרון "ההפתעה הגדולה" כללה יציאה של הילדים החוצה וחזרתם לכיתה תוך שהם מעוטרים בעניבות (אם אתה בן משעמם) וסרטי מלכת היופי (אם את בת בשמלה מסתובבת) שעליהם כתוב "אני בוגר/ת" ובידיהם נאחזו לבבות אדומים - כל זאת ועוד לצלילי "עוף גוזל".
אם ניגש רגע לעובדות - הגוזלים לא עפים לשום מקום, לא פורשים כנפים, לא טסים לאן שבא להם ובוודאי לא צריכים לגור להם שכן שנה הבאה רובם ככולם עולים כפי שהם, עם אותה גננת חמודית ואותה סייעת מתוקית, באותו מבנה ואותה חצר מוזנחת בחסות עיריית ת"א לאותו גן זורע.
אבל הורים, כידוע, לעולם לא נותנים לעובדות להפריע ולכן כולם כולל כולם שלפו את אייפונם ואנדרואידם כדי לצלם את התהלוכה הנכנסת ומחו דמעה במקביל. מחיאות כפיים נשמעו חלושות בלבד, עוד לא המציאו את הפטנט שבו אפשר למחוא כפיים לילד שלך כשידך השנייה אוחזת בטלפון.
תנו לי לתת לכם טיזר לסוף שנה הבאה - שלום כיתה א'. אדוני ישמור.
הכינו את הנזלת.
אז גם החיים שלי סיים היום גן טרום חובה (אם לא לוקחים בחשבון את החודשיים הקרובים בהם הוא יבלה במבנה של הגן תחת הכותרת "קייטנה". לא מסובסדת בעליל) בהמשך הפוסט הזה אכן תגיע תמונה של הלב, אבל בינתיים, בואו נתחיל בהתחלה:
כשפתחתי את אפליקציית ה"נוטס" בתחילת האיבנט על-מנת לכתוב לעצמי מספר נקודות שככל הנראה יכנסו לפוסט הזה חשבתי שאולי אין לי בכלל מה לכתוב - בהנחה שיהיו לנו רק שני ילדים (החתיך, בשלב הזה של חיינו מוכן במקסימום, לאמץ חייל בודד) צפויות לי עוד כחמישים מסיבות שונות בכיכוב החתיכים שלי - מסיבות סיום, חנוכה, מתן תורה, שמחת תורה, יום העצמאות ויום הזיכרון, שלא לדבר על מדורות ל"ג בעומר ויער הזורע. אני הולכת לבלות בכל כך הרבה אירועים נוספים שבהם כואב השריר של החיוך והלב מתפוצץ מרוב אהבה - כמה טקסט אני עוד אצליח לייצר מזה? העפתי מבט חטוף בנוכחים, בסיטואציה ובעיקר בנסיך שלי והבנתי שכל עוד יתקיימו הורים, נשות חינוך, קטעי דקלום ו/או שירה - כנראה שאני כבר אמצא.
ההצגה השנה, באופן דיי דומה (ומחשיד יש לומר) לשנה שעברה היתה בנויה ממעט מאוד קטעי דקלום והרבה מאוד קטעי שירה. תשמחו בודאי לשמוע שכוכב האירוע היה הראל סקעת עם לא פחות משני נאמברים מרגשים (אני אשאיר לכם לנחש אבל זה לא כולל את הביצוע המרטיט שלו בכוכב נולד ל"עודני ילד" וחבל!) ותתעצבו בוודאי לשמוע שאף הורה לא נאלץ להביך את עצמו בשום צורה (וחבל!).
החתיך ג'וניור הראשון השתתף בצורה מופלאה ומעוררת הערצה וכיוון שאנו מקורבים לבמאית תיאטרון מוצלחת אני צופה לו עתיד מזהיר.
בטוחני שמאחורי ההצגה הסתתר גם מחזה מוצלח שטומן בחובו עלילה ראשית, עלילות משנה וקונפליקט של הגיבורים - אני, אישית, לא לגמרי יכולה לשרטט את הנ"ל אבל מבעד לטישו ככל הנראה היה קשה להבחין.
על אף האמור מעלה, השנה בכיתי חלש.
גיסתי שאלה בוואטסאפ כמה בכיתי בסולם של 1-10 עניתי שבערך 6, שזה קצת יותר מחמישים אחוז מזמן המסיבה ובהשוואה לשנה שעברה שבה בכיתי 10 (100% מזמן המסיבה) - מדובר בירידה. יתכן שמדובר בעייפות החומר (תרתי משמע) או כי המסיבה היתה בנויה בצורה כזאת שבה רק חלק מהילדים השתתפו בחלק מהזמן. כלומר, בחצי מהמסיבה החתיך ג'וניור הראשון ישב יפה בכיסא וחיכה לקיו שלו לעלות, אני חיכיתי יחד איתו, מחזיקה את הטישו היבש והחתיך היה בטוויטר.
אקורד הסיום של המסיבה/הצגה או כמו שהחתיך ג'וניור הראשון קרא לזה בחודש האחרון "ההפתעה הגדולה" כללה יציאה של הילדים החוצה וחזרתם לכיתה תוך שהם מעוטרים בעניבות (אם אתה בן משעמם) וסרטי מלכת היופי (אם את בת בשמלה מסתובבת) שעליהם כתוב "אני בוגר/ת" ובידיהם נאחזו לבבות אדומים - כל זאת ועוד לצלילי "עוף גוזל".
אם ניגש רגע לעובדות - הגוזלים לא עפים לשום מקום, לא פורשים כנפים, לא טסים לאן שבא להם ובוודאי לא צריכים לגור להם שכן שנה הבאה רובם ככולם עולים כפי שהם, עם אותה גננת חמודית ואותה סייעת מתוקית, באותו מבנה ואותה חצר מוזנחת בחסות עיריית ת"א לאותו גן זורע.
אבל הורים, כידוע, לעולם לא נותנים לעובדות להפריע ולכן כולם כולל כולם שלפו את אייפונם ואנדרואידם כדי לצלם את התהלוכה הנכנסת ומחו דמעה במקביל. מחיאות כפיים נשמעו חלושות בלבד, עוד לא המציאו את הפטנט שבו אפשר למחוא כפיים לילד שלך כשידך השנייה אוחזת בטלפון.
תנו לי לתת לכם טיזר לסוף שנה הבאה - שלום כיתה א'. אדוני ישמור.
הכינו את הנזלת.
 |
| חתיכים שלי בלב |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה