החתיך ג'וניור השני שלנו AKA עדי, חגג ביום כיפור יום הולדת שנה.
את הנקודות המרכזיות בפוסט הזה כתבתי בטלפון שלי תוך כדי חגיגת יום ההולדת המשפחתית שערכנו לו, בין הפלאפלים לחומוס, בין העוגה לקאפקייקס כי עם ילד שני חושבים תוך כדי תנועה.
עדי חוגג יום הולדת שנה, עומר חוגג שנה להיותו אח בכור ואנחנו חוגגים ארבע שנים וחודש של שינה מקוטעת.
ההכנות ליום הולדת שנה של החתיך ג'וניור הראשון נערכו לאורכו ולרוחבו של קיץ 2012. הבריכה נעמדה דום לקראת *ה*מסיבה, שרנו בלופ את שירי יום ההולדת שכולנו מכירים מהגן (החתיך למד איתנו לשיר תוך כדי, זוכרים? עולה חדש וזה), החתיך עמל לילה שלם על הכנת מצגת שהורכבה מתמונות שנאספו באפליקציה שדוד עודד קנה לנו ביום שעומר נולד. האפליקציה כ"כ גרועה והחתיך הוא אדם כ"כ אכפתי שבסיום הכנת המצגת הוא כתב מייל עם הערות שיפור למייסד האפליקציה.
לעדי אין אפליקציה של תמונות ובטח שלא מצגת על אף שיש לו יחסית המון תמונות (בעיקר יחסית לילד שני), אבל לעומר יש יותר.
אם להיות כנה, גם ליום הולדתו הרביעית של החתיך ג'וניור הראשון נערכנו באופן דיי דומה - הבריכה שוב בדום מתוח, שרנו שירים בלופ חודשים ועשינו רשימת מתנות ולכן, החתיך ואני לא מאוד הופתענו עת פצחנו בהכנות לחגיגת יום ההולדת של החתיך ג'וניור השני, כלומר שלשום, יום לפני תחילת הפסטיבל ושרנו לו "בידיים טח טח טח ברגליים טח טח טח" הוא ענה לנו בתגובה "מר מר!!!" (= עומר).
כן, עדי בן שנה ויש לו כבר 12 מילים, אני יודעת כי ספרתי במיוחד בשביל טיפת חלב.
יש המון דברים מגניבים בילד שני - הרוגע, הזרימה, ההבנה שהכל עובר וגם - המוכנות המלאה לטיפת חלב בכלל ולשאלוני ואחוזוני טיפת חלב בפרט. מהרגע שהתיישבתי מולה בשבוע שעבר חיכיתי לרגע הזה שבו היא תשאל אותי בלי להזיז את העיניים מהמחשב "כמה מילים כבר יש לו?" ואז אני אענה לה "12" ואוסיף, כי כ"כ אכפת לה הרי, "המילה הראשונה שלו היא "מר מר" שזה אח שלו הגדול 'עומר' וזה מתוק ומצחיק בדיוק כמו שזה נשמע".
אבל היא לא שאלה כי היא היתה עסוקה יותר בלחנך אותי ופחות בהתפתחות הקוגנטיבית והמוטרית של בני הפעוט. כל זאת ועוד קרה אחרי שהסבתי את תשומת ליבה שהיא קצת התבלבלה והיא צריכה לזכור תמיד שהיא בסה"כ נותנת שירות. אני מקבלת שירות והיא נותנת שירות.
את שאר הביקור בטיפת חלב אני אחסוך מכם על אף שאני מטר מלהקים מחאה חברתית עירונית תחת הכותרת "זה לא מרגיש כמו טיפת חלב, זה מרגיש כמו ביטוח לאומי".
עדי בן שנה אבל אנחנו, כהרגלנו, עסוקים בעומר, ועומר עסוק בלאתגר מוטורית את עדי (שמסתבר שכבר נולד מאותגר).
אם לא זכיתם עדיין לראות ילד בן ארבע מאתגר מוטורית ילד בן שנה הרי לכם הדגמה:
בתמונה מספר 1 עדי נעמד מבסוט מתכנן "מוב" על הצעצועים של עומר.
בתמונה מספר 2 עדי, באופן מסתורי מצא את דרכו לרצפה ומנסה לברוח מאחיו הגדול.
למצקצקים שתוהים למה אני לא חלק מהסצינה אלא עומדת ומצלמת אותה מהצד. אויש תנוחו.
זו היתה שנה נפלאה.
זכינו לראות המון זריחות. אתם ישנתם ואני צילמתי את השמש עולה מעל גבעתיים.
עברנו דירה. כלומר, התברגנו לחלוטין ועברנו לגור במגדל. כי יותר נוח לצלם תמונות של שמש עולה מעל גבעתיים מהמרפסת.
נכנסתי לרשימת ה"שווים את זה!" של רננה שיפר הדיילת שאתם רוצים בכל הטיסות שלכם ובכלל, שתלווה אתכם בחיים. גם כשאתם לא טסים לחופשת חייכם בתאילנד.
החתיך נהיה יותר חתיך. אחרי שמונה שנות חברות וכמעט שש שנות נישואין, נהיינו השנה חברים יותר טובים. וגם הורים טובים יותר (שזה לא קשה, כי החיים בגן העירוני מפגישים אותך עם הזיות ואג'נדות הוריות מסוג אחר לחלוטין. ודי, די לה לחכימא ברמיזא).
כנגד כל הסיכויים, עם שני ילדים אנחנו מספיקים יותר. אני חזרתי לרקוד בלט וג'אז (אחרי כמעט עשרים שנים קניתי נעלי בלט ורודות. תרדפו תמיד אחרי החלומות שלכם חברים). ומשתדלת לרוץ אחרי החתיך שמצליח לרוץ אפילו יותר מפעם ולהשתתף במירוצים שמיועדים למגניבים וחתיכים כמוהו.
כן, היתה לנו שנה נפלאה.
לקחנו את עומר לניו-יורק. הוא לא הבין מה אנחנו רוצים ממנו וקפא מקור אבל איכשהו, הוא זוכר את זה כחוויה חיובית. כאמור, אנחנו כנראה עושים משהו טוב.
חיתנו את אחותי הבלתי ביולוגית עם הבחור המהמם בתבל. זה היה יום מושלם, מלא באהבה. יום כזה שהייתי מוכנה לחיות אותו אחת לשנה מחדש. גם כי הם היו מהממים ומרגשים אבל בעיקר כי חמותי האחת והיחידה באה לקלח ולשמור על הילדים ונשארה לישון ואנחנו יכולנו להתפנות להחזיק מוט ולבכות בחופה (החתיך ואני בהתאמה. נו ברור, אתם כבר יודעים שחתיכים לא בוכים) ואז להשתכר כאילו אנחנו ב- BED בבנגקוק שוב.
נולדו עוד ילדים של חברים שלנו וכך, סוף סוף, אנחנו זוכים בחברים שהם גם הורים ולא מאלצים הורים אחרים להיות חברים שלנו רק לצורך שיחות קקי, פיפי, שינה, הסתגלות בגן.
למרות העייפות, הקשיים, הבכי, הצווחות והצרחות, הדבר הזה שבטעות קוראים לו בית והוא בעצם ג'ימבורי.
למרות שאנחנו כל הזמן בתנועה, מוציאים כמויות אדירות של אנרגיה בלהוריד את עדי משולחנות שהוא מטפס עליהם ומודיעים להורים שלי שלמרות שהם ממש לא תכננו את זה אנחנו בכל זאת באים לצהריים רק כדי שאמא שלי תגיד "לכו. לכו שימו קצת ראש בשקט".
השנה הזו היתה נפלאה כי עדי, הנפלא בעצמו, מילא את השנה הזו בנפלאות שאין שניה לה.
ועומר, עומר רק משתבח עם הזמן.
יום הולדת שמח עדידי. אתה אליפות.
את הנקודות המרכזיות בפוסט הזה כתבתי בטלפון שלי תוך כדי חגיגת יום ההולדת המשפחתית שערכנו לו, בין הפלאפלים לחומוס, בין העוגה לקאפקייקס כי עם ילד שני חושבים תוך כדי תנועה.
עדי חוגג יום הולדת שנה, עומר חוגג שנה להיותו אח בכור ואנחנו חוגגים ארבע שנים וחודש של שינה מקוטעת.
ההכנות ליום הולדת שנה של החתיך ג'וניור הראשון נערכו לאורכו ולרוחבו של קיץ 2012. הבריכה נעמדה דום לקראת *ה*מסיבה, שרנו בלופ את שירי יום ההולדת שכולנו מכירים מהגן (החתיך למד איתנו לשיר תוך כדי, זוכרים? עולה חדש וזה), החתיך עמל לילה שלם על הכנת מצגת שהורכבה מתמונות שנאספו באפליקציה שדוד עודד קנה לנו ביום שעומר נולד. האפליקציה כ"כ גרועה והחתיך הוא אדם כ"כ אכפתי שבסיום הכנת המצגת הוא כתב מייל עם הערות שיפור למייסד האפליקציה.
לעדי אין אפליקציה של תמונות ובטח שלא מצגת על אף שיש לו יחסית המון תמונות (בעיקר יחסית לילד שני), אבל לעומר יש יותר.
אם להיות כנה, גם ליום הולדתו הרביעית של החתיך ג'וניור הראשון נערכנו באופן דיי דומה - הבריכה שוב בדום מתוח, שרנו שירים בלופ חודשים ועשינו רשימת מתנות ולכן, החתיך ואני לא מאוד הופתענו עת פצחנו בהכנות לחגיגת יום ההולדת של החתיך ג'וניור השני, כלומר שלשום, יום לפני תחילת הפסטיבל ושרנו לו "בידיים טח טח טח ברגליים טח טח טח" הוא ענה לנו בתגובה "מר מר!!!" (= עומר).
כן, עדי בן שנה ויש לו כבר 12 מילים, אני יודעת כי ספרתי במיוחד בשביל טיפת חלב.
יש המון דברים מגניבים בילד שני - הרוגע, הזרימה, ההבנה שהכל עובר וגם - המוכנות המלאה לטיפת חלב בכלל ולשאלוני ואחוזוני טיפת חלב בפרט. מהרגע שהתיישבתי מולה בשבוע שעבר חיכיתי לרגע הזה שבו היא תשאל אותי בלי להזיז את העיניים מהמחשב "כמה מילים כבר יש לו?" ואז אני אענה לה "12" ואוסיף, כי כ"כ אכפת לה הרי, "המילה הראשונה שלו היא "מר מר" שזה אח שלו הגדול 'עומר' וזה מתוק ומצחיק בדיוק כמו שזה נשמע".
אבל היא לא שאלה כי היא היתה עסוקה יותר בלחנך אותי ופחות בהתפתחות הקוגנטיבית והמוטרית של בני הפעוט. כל זאת ועוד קרה אחרי שהסבתי את תשומת ליבה שהיא קצת התבלבלה והיא צריכה לזכור תמיד שהיא בסה"כ נותנת שירות. אני מקבלת שירות והיא נותנת שירות.
את שאר הביקור בטיפת חלב אני אחסוך מכם על אף שאני מטר מלהקים מחאה חברתית עירונית תחת הכותרת "זה לא מרגיש כמו טיפת חלב, זה מרגיש כמו ביטוח לאומי".
עדי בן שנה אבל אנחנו, כהרגלנו, עסוקים בעומר, ועומר עסוק בלאתגר מוטורית את עדי (שמסתבר שכבר נולד מאותגר).
אם לא זכיתם עדיין לראות ילד בן ארבע מאתגר מוטורית ילד בן שנה הרי לכם הדגמה:
בתמונה מספר 1 עדי נעמד מבסוט מתכנן "מוב" על הצעצועים של עומר.
בתמונה מספר 2 עדי, באופן מסתורי מצא את דרכו לרצפה ומנסה לברוח מאחיו הגדול.
למצקצקים שתוהים למה אני לא חלק מהסצינה אלא עומדת ומצלמת אותה מהצד. אויש תנוחו.
 | |
|
 |
| עדי, באופן מסתורי מצא את דרכו לרצפה ומנסה לברוח מאחיו הגדול. |
זו היתה שנה נפלאה.
זכינו לראות המון זריחות. אתם ישנתם ואני צילמתי את השמש עולה מעל גבעתיים.
עברנו דירה. כלומר, התברגנו לחלוטין ועברנו לגור במגדל. כי יותר נוח לצלם תמונות של שמש עולה מעל גבעתיים מהמרפסת.
נכנסתי לרשימת ה"שווים את זה!" של רננה שיפר הדיילת שאתם רוצים בכל הטיסות שלכם ובכלל, שתלווה אתכם בחיים. גם כשאתם לא טסים לחופשת חייכם בתאילנד.
החתיך נהיה יותר חתיך. אחרי שמונה שנות חברות וכמעט שש שנות נישואין, נהיינו השנה חברים יותר טובים. וגם הורים טובים יותר (שזה לא קשה, כי החיים בגן העירוני מפגישים אותך עם הזיות ואג'נדות הוריות מסוג אחר לחלוטין. ודי, די לה לחכימא ברמיזא).
כנגד כל הסיכויים, עם שני ילדים אנחנו מספיקים יותר. אני חזרתי לרקוד בלט וג'אז (אחרי כמעט עשרים שנים קניתי נעלי בלט ורודות. תרדפו תמיד אחרי החלומות שלכם חברים). ומשתדלת לרוץ אחרי החתיך שמצליח לרוץ אפילו יותר מפעם ולהשתתף במירוצים שמיועדים למגניבים וחתיכים כמוהו.
 |
| החתיך. כ"כ חתיך. |
כן, היתה לנו שנה נפלאה.
לקחנו את עומר לניו-יורק. הוא לא הבין מה אנחנו רוצים ממנו וקפא מקור אבל איכשהו, הוא זוכר את זה כחוויה חיובית. כאמור, אנחנו כנראה עושים משהו טוב.
חיתנו את אחותי הבלתי ביולוגית עם הבחור המהמם בתבל. זה היה יום מושלם, מלא באהבה. יום כזה שהייתי מוכנה לחיות אותו אחת לשנה מחדש. גם כי הם היו מהממים ומרגשים אבל בעיקר כי חמותי האחת והיחידה באה לקלח ולשמור על הילדים ונשארה לישון ואנחנו יכולנו להתפנות להחזיק מוט ולבכות בחופה (החתיך ואני בהתאמה. נו ברור, אתם כבר יודעים שחתיכים לא בוכים) ואז להשתכר כאילו אנחנו ב- BED בבנגקוק שוב.
נולדו עוד ילדים של חברים שלנו וכך, סוף סוף, אנחנו זוכים בחברים שהם גם הורים ולא מאלצים הורים אחרים להיות חברים שלנו רק לצורך שיחות קקי, פיפי, שינה, הסתגלות בגן.
למרות העייפות, הקשיים, הבכי, הצווחות והצרחות, הדבר הזה שבטעות קוראים לו בית והוא בעצם ג'ימבורי.
למרות שאנחנו כל הזמן בתנועה, מוציאים כמויות אדירות של אנרגיה בלהוריד את עדי משולחנות שהוא מטפס עליהם ומודיעים להורים שלי שלמרות שהם ממש לא תכננו את זה אנחנו בכל זאת באים לצהריים רק כדי שאמא שלי תגיד "לכו. לכו שימו קצת ראש בשקט".
השנה הזו היתה נפלאה כי עדי, הנפלא בעצמו, מילא את השנה הזו בנפלאות שאין שניה לה.
ועומר, עומר רק משתבח עם הזמן.
יום הולדת שמח עדידי. אתה אליפות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה