בסופ"ש חגגנו לעדי שנתיים. אמנם תאריך הלידה שלו הוא בשבוע שעבר אבל עקב שיבוש של לוח הזמנים המשפחתי שלנו (החתיך היה בניו יורק) דחינו את חגיגות היום הולדת בשבוע, רצה השם וזה גם נפל פלוס-מינוס על התאריך העברי, אז אפשר להגיד שגם הרווחנו מצווה על הדרך.
עדי בן שנתיים והוא הילד השני הכי טוב שיכולתי לבקש.
אם עדי היה ילד ראשון, ככל הנראה לא היה לנו ילד שני כי מאגרי האנרגיה ההוריים שלנו היו מתרוקנים לחלוטין אבל עדי, כמו עדי, ידע בדיוק מתי להיוולד כי הורים לילד שני כבר יודעים לחדש מאגרי אנרגיה.
גם בימים שנדמה שהם התרוקנו לחלוטין. |
| תפאורה של ארוחת ערב סטנדרטית, כולל איקוח. לכיסא של איקאה שלום. |
החתיך ג'וניור השני בן שנתיים וזה מסכם שנתיים שבהן אי אפשר לעזוב אותו אפילו לשנייה לבד.
זה שהטלוויזיה שלנו עדיין פיזית עומדת על תילה זה נס וזה שהקודי עדיין מתפקד על מיני מחשב חיצוני זה נס גלוי - לרוב הילדים יש חיבה לשלטים של הוט, לעדי יש חיבה לחיבורי USB, כפתורים של ממיר אבל יותר מכל - לשלט של האפל טי.וי.
בניגוד לאחיו הבכור שהקשר בינו לבין אחיזת עיפרון תקינה מתחזק מיום ליום בשאיפה שעד שיגיע בשנה הבאה לכיתה א' ישתמשו במקלדת במקום בעטים ובאייפד במקום מחברת - נדמה שהחתיך ג'וניור השני יצא מרחמי כשהוא אוחז בעט נובע, שזה כמובן דבר מבורך שהילד מצייר בגילו הצעיר עיגולים וקווים ושאר קשקושים אבסטרקטיים תחת הכותרת "אוטובוס" ועוד מבורך בקטגוריה הזו הוא שהקירות המקושקשים היחידים הם בחדר המשחקים ולא בכל הבית, אם לא לוקחים בחשבון שניה אחת של חוסר תשומת לב שבה ועדת הקישוט בראשותו החליטה לעטר בעט כדורי את הספה בסלון.
יש לעדי את החיוך הממזרי הזה ששמור לילדים שיודעים שאסור לעשות משהו אבל הם בכל זאת מנסים ולרוב גם מצליחים - אין ארון שלא נפתח, אין מגירה שלא נטרקת, אין מכשיר חשמלי שלא נלחץ.
מכונת כביסה מסתובבת שוות ערך למסיבת טבע עבורו. גיסתי, נוטה לומר עליו שהוא "באורות" - סלנג ידוע של מי שעובדת עבודת קודש עם נערים שהיא אוספת מהרחוב מסטולים (בתקווה מוודקה).
לקח לנו לא הרבה זמן להבין שאנחנו צריכים להיות מרחק ספרינט מעדי כל הזמן.
לעומת הגירסה הבכורה שעוצרת כשצועקים לה "עצור", מפסיקה כשאומרים לה "מספיק" ושאותרה בסיום גן טרום חובה ל- 8200, גירסת ההפעלה שנת 2014 נוסעת דוּך לתוך מעבר חצייה, קופצת ראש לבריכות אקולוגיות בעיר ובתחילת הקיץ התקשרו מהמפל"ג של רובאית 13 להבין למה הוא לא חתם על הנגב. עדי, ואני אמרתי את זה כבר בגיל חודשיים, הוא נגביסט חוד בנשמה.
בעוד שגירסת שנת 2011 היא שקטה, מסתכלת מהצד ופועלת רק כשהיא נדרשת כפי שלימדו אותה אבותיה ממשרד רוה"מ, הגירסה המאוחרת צורחת בדציבלים על אנושיים. שככה יהיה לי טוב שלילה אחד כמעט הכנסתי אטמים לאוזניים, ותודה למחלקת הביזנס של אלעל שהביאוני עד הלום.
עדי בן שנתיים והוא הילד השני הכי טוב שיכולתי לבקש, הוא מביא אותנו לקצה ואז מחייך ומוחא כפיים והקצה הופך לאמצע. עדי שר והלב שר איתו. הוא ילד שמח בצורה קיצונית ואין לו שנייה של מנוחה - הוא נמצא בתזוזה מתדמת שאפילו פרק של סמי הכבאי לא מצליח ליישב על הספה ואי אפשר, פשוט אי אפשר להישאר אדישים אליו.
ב"חופשה" האחרונה שלנו ביוון כשהחתיך והחתיך ג'וניור הראשון בדקו את היכולות של מגלשת המים, עדי ואני נשארנו יבשים משהו על גדות הבריכה - אחרי שמיצינו את הצומצומים, המכוניות הקטנות, קטיפת עלים מהשיחים, בדיקת מערכת ההשקייה ומיחזור אשפה - עדי התחיל לטייל לו בין הנופשים על שפת הבריכה בצהלות עליזות, המבט שלי נדד בין מגלשת המים לפושטק המטייל כשלפתע אני שומעת צחוק בריטי מתגלגל תוך אמירה:
"it seems that he really likes your toes honey"
תוך שאני תוהה ביני לבין עצמי מי likes איזה toes אני מורידה את המבט ומגלה שעדי ממשמש את אצבעות הרגליים של המשתזפים הבריטים המצחקקים.
הוא שאמרתי - אי אפשר להישאר אדיש אליו.
אז בסופ"ש הסתיימו חגיגות הדידון-הולדת אלא שאצל דידון החגיגות אף פעם לא מסתיימות כי החיים לצידו ומלאכת החינוך והגידול שלו היא חגיגה אחת גדולה.
קראנו לו עדי כי חשבנו שזה שם יפה, לא היתה איזו משמעות נסתרת (היה קובץ אקסל נסתר שדירג שמות בנוסחא משותפת לי ולחתיך לפני שיצאנו לבית חולים אבל זה לא קשור לסיפור ויש איזו תיאוריה שהמצאתי על שרשרת שאבדה לי במהלך ההיריון שאפשר לקרוא עליה כאן) לפני כמה חודשים הייתי עם עדי ב"פעמית סטור" כהרגלו בקודש הוא צרח וצעק ושר ומלמל והוריד סחורה מהמדפים, מאחורי בתור עמד איש מבוגר שצחק ממנו ופנה אלי ברגע של שקט:
- "איך קוראים למתוק הזה?"
- קוראים לו עדי, עניתי גאה
- "מעניין, פעם לילדים שובבים היו קוראים ת-כשיט, היום קוראים להם עדי"
- תשמע אדוני, אמרתי לו עם דמעות בעינים, אין לך מושג כמה אתה צודק, המשפט הזה שלך יילך איתי לכל החיים
מזל טוב דידון שלנו, אתה הילד השני הכי טוב שיכולנו לבקש.
 |
| בגלל שאני אוהבת את החתיך, בחרתי תמונה שבה הוא לא לבוש בגלימת זהב. מוזמנים לדמיין |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה