מיומנה של יולדת

תשעה חודשים - מיומנה של יולדת

(שזה כמו "יומנה של דיילת" רק בסיכול אותיות + ו')

הקדמה או למה בכלל התחלתי לכתוב

לא תאמינו אבל הטריגר לפתיחת המסמך היה שאול מופז. ואל תדאגו הרובה הזה עוד יירה לקראת סוף המערכה הזו אבל בינתיים...

נכון שאני כותבת על כל דבר (כמעט) ובכל עיתוי (כמעט), אלא שכשרציתי לכתוב על ההיריון (זה היה בערך בשבוע 6, השבוע בו גיליתי שאני בהיריון) עלתה בי תחושת עין הרע. באופן כללי, זו תחושה שמלווה את תשעת החודשים האלו בעיקר כי הסיפורים ששומעות הריוניות הם לא על תינוקות בריאים שנולדו במשקל 3.200 אלא על הפלות, סיבוכים, גרידות ושאר מילים שאני באופן אישי הוצאתי מחוץ ללקסיקון מאז החתיך עיבר אותי.

מעולם לא תקראו חומרים מעובדים מאלו (לפחות פרי עטי) כיוון שתהליך הכתיבה התנהל כדלהלן- לקראת שבוע 13 הבנתי שיש לי מספיק חומרים בשביל לכתוב ספר או מינימום בלוג. איפשהו בשבוע 18 זה כמעט קרה והנה, בשבוע 20 בואכה 21 התיישבתי מול ה"גוגל דוקס" בודקת (בדיוק בפעם החמישית עכשיו) שליד כותרת ה"שיתוף" מסומן מנעול שלידו הכתובית "פרטי בשבילי בלבד" (אולי אני אשתף את החתיך, בכל זאת בקרוב לא סתם חתיך אלא אבא חתיך. שזה מצב הרבה יותר מלחיץ עבורי - כיוון שאני אזכה בתואר אמא עם בטן רופסת שנשואה לאבא חתיך).

אז למה דווקא בשבוע 20 בואכה 21? כי שאול מופז בדיוק מדבר באיזו מהדורת חדשות מיוחדת על זה שבמסגרת ההסלמה בדרום יש מצב שיגייסו מילואמניקים ויכניסו אותם לעזה וזה גורם לי להתעצבן ולא צריך להיות סופר גאונים כדי לדעת שלאישה בהריון לא בריא להתעצבן, על אחת כמה וכמה אישה בהיריון שבעלה החתיך נמנה על כוחות המילואים שנכנסים לפעמים לעזה. אז במקום להתעצבן, פתחתי את הלפטופ והתחלתי לכתוב.

כל אדם בוגר שהכיר פעם מישהי בהריון יודע שהיריון לא סופרים בחודשים אלא בשבועות ובכל זאת, אנשים נוהגים לשאול אותי כל הזמן - באיזה חודש את? מה שגורם לי להתחיל בחישובים שאני ממש לא טובה בהם ובסופו של דבר אני אומרת שלישי וקצת או רביעי וקצת או חמישי וקצת ואני לא בטוחה שאני בכלל מדייקת (למעט ה"קצת" שהוא תמיד נכון). בכל ספר/אתר/בלוג (ויש מלא. מלא כאלה.) סופרים בשבועות, יש כמה דברים שמשתנים משבוע לשבוע אבל ביננו - אפשר גם לסכם את זה בחודשים. וזה מה שאני אנסה לעשות עבורכם (או אולי זה בכלל עבורי) במהלך "יומנה" זה.

הפעם לא נלמד שפה חדשה אלא נרכוש מילון מונחים חדש. לדוגמא - צירוף המילים "שקיפות עורפית" יקבל פתאום משמעות ותוכן כמו גם "אולטרא סאונד וגינלי", "חלבון עוברי" וכמובן הפרופסור ראובן אחירון. הוא ולא אחר.

בשעה טובה - נתחיל (הנה, כבר מיישמים מונח חדש)

קריאה מהנה!

חודש ראשון (שבועות 1-6) - אני ממש עוד לא בהיריון, כאילו אני כן אבל אף אחד לא טרח לספר לי על זה

למעשה, התקופה היפה בהריון מהסיבה ששליש ממנה אמנם מוגדר כהריון אבל זה סתם שקר.

רק בשבוע 3 קרה הפלא שבמסגרתו זרע חמקמק וחתיך של החתיך פגש בגברת ביצית גנדרנית שחיכתה רק לו בשחלה שיגיע אליה. ממש כמו שאני חיכיתי לחתיך כל חיי אלא שבמקום להשקות אותה בצ'ייסרים כמו שהחתיך עשה לי ביום שנפגשנו, הביצית החביבה והזרעון החתיך התאחדו, הפרו זה את זה והחלו לנוע יחד לעבר הרחם שלי שאז עוד היה מונח לו בשקט בתוך בטן שטוחה למדי.

בתוך הרחם הם התאחדו (וזו לא קללה) לבלסטוציסט שלימים יקרא שמו "עובי".

השבועות הרביעי עד השישי עברו להם בנינוחות יחסית למעט עובדה מטרידה אחת - לא קיבלתי מחזור אבל כיוון שאף אחד (חוץ מהחתיך) לא ידע מזה, זה הטריד רק אותי (חתיכים לא נוטים להיות מוטרדים בענייני מחזור וביוץ). למעשה, יכולתי לעשות בדיקת הריון שתגלה לי שקיים אצלי בלסטוציסט אלא שהרבע הפולני הרדום שלי ציווה עלי להמתין עם זה.

חודש שני (שבועות 7-10) - אני בהריון! אבל זה סוד כמוס חוץ מאמא, אבא, אח, חם, חמה, שתי גיסות, שתי דודות לעתיד, זו שיושבת לידי במשרד וזו שלידה, המנהלת שלי, המדריכת פילאטיס וזו שהביאה אותי לסטודיו פילאטיס. נראה לי שזהו אבל בטח שכחתי מישהי. בגזרת החתיך (יופי של חינוך במשרד רוה"מ) - זה באמת סוד כמוס.

אז קמתי יום אחד בבוקר, בדיוק כשהחתיך נרדם אחרי משמרת לילה והחלטתי שהיום אני אשתין על מקל. שזו בערך הפעולה הכי פשוטה שאישה יכולה לבצע אבל המשמעות של מה שמתגלה על המקל בצורת שני פסים ורודים תמימים - כן, בהחלט משמעות מרחיקת לכת.

כמובן שארבע מאיות השנייה אחרי הופעת הפסים הורודים (המרחק מהשירותים לחדר שבו נם לו החתיך) קפצתי עליו, וידאתי שהוא ער ("אתה ער?", "בטוח שאתה ער?", "תפתח עיניים", "את שתי העיינים!") ובישרתי לו שבתוך תוכי גדל לו יורש העצר (אלא שאז עוד לא ידענו אם זה יורש או יורשת) והשמחה היתה גדולה. אולי השמחה הגדולה אי פעם.

כשאני הייתי לבושה בדרך לעבודה, הוא שכח שהוא נרדם לפני בערך חצי שעה אחרי משמרת לילה וכמובן, הוריד אפליקציה לאייפון והתחיל לעקוב אחרי הרחם שלי.

שבוע אחר-כך חזינו בפלא הנוצר והדופק שלו אצל ד"ר כהן ובעוד שלחתיך הוא איחל "בשעה טובה", אותי הוא צייד באינספור הפניות ובדיקות עם שמות כמו "שקיפות עורפית", "סקר ביוכימי ראשון" וכמובן בדיקות דם ושתן (שזה המקום לספר שאף פעם לא הצטיינתי בהן, כלומר, אף פעם אין לי פיפי כשצריך להשתין לתוך כוס ואז אני הופכת מימיה ומשתינה כל היום).

שבוע אחר-כך סיפרנו להורים, לדוד ולדודות ולשתי החברות הכי טובות שלי. בתגובה, חמי היקר מכל אמר שהעיקר הבריאות והברית...

במקביל לכל היופי-חי הזה אני נתקפתי בחילות, שהן לא בדיוק בחילות כמו שמרגישים שנוסעים באוטובוס בטיולים של הצופים אלא יותר תחושת גועל כללית שמלווה את כל היום ובמיוחד את הערב (וזה בדיוק הזמן לומר שאולי רוב האוכלוסיה ההריונית מרגישה רע בבוקר אבל אני הרגשתי רע בערב) שבמסגרתה שום דבר לא טעים חוץ מהצירוף השמיימי - לחם-חמאה-מלח-סודה-לימון-קרקר זהב.

כמובן שהחתיך החליט עלי שזה פסיכוסומטי כלומר, גיליתי שאני בהריון ומאז נתקפתי בחילות אבל הוא עדיין הצטיין בתפקידים השונים שהטלתי עליו - למרוח חמאה, למזוג סודה, לחתוך לימונים, לרכוש קרקר זהב (אפילו הגדיל ראש וקנה ארגז של "קרקר זהב") ולהוסיף מלח לכל דבר שאכלנו (או יותר נכון הוא אכל ואני שמתי מלח).

כל מה שנותר לנו הוא לחכות לסוף שבוע 11 לבדיקת השקיפות העורפית, בעיקר כדי לדעת שהכל שם מתפתח כהלכה אבל גם כדי שנוכל לספר לכל מי שעוד לא יודע שבקרוב יהיה עוד חתיך בעולם.

חודש שלישי (שבועות 11-15) - עורפו של הפלא העוברי יפה ושקוף מאוד והמכנסיים שלי מתחילים לעשות סימנים של לחץ

במסגרת שמירת השו"ס שעליו הוחתמנו כל שהיינו צריכים לעשות זה לחכות, כאמור, לשבוע 11 בו תיערך לפלא הנוצר בתוכי בדיקת שקיפות עורפית. זו בדיקה וגינלית שמשמעותה – לי דוחפים משהו לתוך ה... ומתחילים לסובב אותו שם עד שמתגלה הפלא (וזה מרגיש בדיוק כמו שזה נשמע) ואילו אבא של הפלא יושב לו מאושר ונרגש בצד ומסתכל על המסך בעיניים מזוגגות. מטרתה העיקרית של בדיקת השקיפות העורפית היא לבדוק כמות של נוזל שיש לעובר מאחורי העורף ואז להשוות את התוצאה לשאר העוברים שמסתובבים כרגע ברחמן של המוני נשים בעולם ולקבוע באופן סטטיסטי לחלוטין האם הכל תקין אצלו (וכיוון שזהו טקסט אופטימי שלא מנסה להפחיד אף אחת אנחנו נצא מתוך נקודת מבטו של החתיך שאין שום סיבה בעולם, ובטח שלא סיבה סטטיסטית, לכך שמשהו יכול להיות פגום בעובר של שני יוצרים מוצלחים כמונו).

מטרתה המשנית של הבדיקה היא לחכות שהיא תיגמר ואז לרוץ החוצה ולתת אישור לביטול השו"ס במיוחד בקרב אמא שלי שמהיום תיקרא הסבתא וכבר לא יכולה לחכות עד שהיא תוכל לשתף את המידע הזה עם דודה שולה מזיכרון.

מילה לגבי הפלא – הוא יוצר המון "באזז" ביחס לדבר שאורכו כחמישה סנטימטרים ומשקלו כעשרה גרם. אתם יכולים עכשיו לעשות הקבלות בשקט בראש לדברים מוחשיים שאתם מכירים ואומדנם כאומדן הפלא. תרשו לי לא להעלות את זה על הכתב בעיקר כי בכל פעם שגיסתי אמרה משהו כמו "יו, זה בגודל של מחק" -  זה גרם לי חוסר נוחות משמעותית.

אז אחרי שסיפרנו לכל מי שלא יודע (או יותר נכון אחרי שאני סיפרתי לחתיך כל מי שבאמת יודעת ולא היה לי נעים להגיד לו) כל מה שנשאר לי זה להמשיך להתמודד עם הגועל נפש הכללי ואם זה לא די והותר נדרשתי לסור לקופת החולים הקרובה למקום מגוריי ולתת לדודה-אחות לדקור אותי כדי לוודא שלא רק שהעורף של עוברנו תקין ונוזלי במידה אלא שגם הדם שלי מספיק טוב על-מנת לגדל גם אותו.

ואחרי שעברנו ענייינים טכניים כאלו ואחרים זה הזמן לדבר על הסוגיה החשובה ביותר במהלך ההיריון – המלתחה שלי. כל מי שידע שאני בהריון טרח להגיד לי שלא רואים עלי כלום וזה בדיוק המקום לספר – זה לא שלא רואים, זה שאני לא מראה (טריני וסוזנה, מאחוריכן). החל משבוע 12 המותניים שלי סירבו להתמזג עם הג'ינסים שלי ונותרתי עם המבחר העצום שבין הטייץ השחור של 'היינס' לטייץ האפור של 'היינס' וכמות מוגבלת משהו של טוניקות או שמלות שהוסבו לטוניקות או חולצות שבעזרת גופיית סבא הפכו לטוניקות. לא, זה ממש עוד לא השלב שבו אני משוויצה בזה שאני רזה ויש לי בטן אלא יותר מגוננת על הבטן שלי מפני הופעה בציבור, כי אצל מישהי רזה כמוני יש גבול דק שעובר בין בטן הריונית לבין "ראיתם איזה בטן נהייתה לענת... חשבה שתישאר רזה לנצח..."

חודש רביעי (שבועות 15-19) – התעלומה נפתרה – עובי הוא בן זכר!

בין שבוע 12 לשבוע 16 את עיקר הזמן העברנו בציפייה בלתי נגמרת לשבוע 17.

אה כן, בשבוע 13 טסנו לבדוק מה קורה בבירתנו קודש (ניו-יורק סיטי). שגם שם, אגב, שום דבר לא היה טעים כולל צ'יפוטלה, התירס בהוואנה וכן, כן גם לגלידה ב- cold stone היה טעם מעט חמצמץ. במסגרת השהייה הקצרה שלנו בעיר הגדולה התגלתה אצלי תופעת הריון נוספת שיותר מאפיינת זקנים בני 200 ועונה לשם הסקסי "צרבת".

אם, לשמחתכם, לא יצא לכם להיתקל בדבר הזה אני אשמח לתאר לכם את המאפיינים (כשירות לציבור, שתהיו מוכנים מראש...). מדובר על תחושת צריבה שלא לומר תנור בוער, שלא לומר אושוויץ בגרון. יש לזה פתרון  (לכאורה) העונה לשם טבליות למציצה 'טאמס' אבל פתרון הסבתא הכי יעיל שאני מצאתי זה פשוט לאכול קרח. ועכשיו תשאלו את החתיך איזה כיף היה עבורו להשיג לי קרח בניו-יורק.

עוד בטרם טסנו לניו-יורק עמדה בפנינו דילמה – אצל מי נקבע את בדיקת סקירת המערכות?

כמובן שאצל החתיך לא היתה שום דילמה – "במכבי".

אבל אצלי - נשמות טובות וד"ר קובי כהן בראשם דאגו להזכיר ולהתריע שחייבים לעשות את הסקירה אצל רופא פרטי ולשלם סכום שערורייתי שאני מעדיפה לא לכתוב אותו שחור על גבי לבן, אבל בואו נגיד שיכולנו באותו הסכום לקנות 'מקבוק פרו' אן את סטיב ג'ובס בעצמו מנוחתו עדן.

באותם ימים שאני תיכננתי את הסקירה הראשונה, התפרסמה באמצעי התקשורת (שגם הם בקנוניה של להפחיד נשים בהריון) תביעה נגד רופא שביצע סקירת מערכות ופיספס את זה שלעובר אין כף יד. ישבנו מול הטלוויזיה ושמענו מקרים מפחידים נוספים בסקירות כאלו ואחרות אצל עוברים כאלה ואחרים (אבל במיוחד אחרים) ואז נפלה בביתנו ההחלטה – פרופסור אחירון.

פרופסור אחירון ואני אאיית עבורכם: פ-ר-ו-פ-ס-ו-ר, נחשב למספר אחד בארץ בתחום האולטרסאונד או במילים אחרות – הוא לוקח מלא כסף בשביל להגיד אם לפלא שגדל כרגע בתוך בטני יש את כל האיברים החיוניים על-מנת לצאת לאוויר העולם בעוד כ- 23 שבועות.

לפרופסור קובעים תור בין שלושה שבועות לחודש מראש ("להיות ראשון זה מחייב" כתב הקופירייטר עוד לפני) ומקווים בכל הלב שמדובר בתור שנופל נוח במועדו גם לחתיך (כי אתה לא משנה את התור לפי מה שנוח לך, אתה משנה את עצמך בהתאם לתור הנוח לפרופסור).

שבוע 17 המיוחל הגיע ואנחנו התייצבנו אצל הפרופסור אחירון בשעה 8:30 בבוקר, המזכירה (בקושי בת 21, בזבוז הקצאה של סקירה על-חשבון העבודה) קיבלה את פנינו בסבר פנים יפות, הפרופסור טרם.

לקראת 8:40 נפתחה הדלת והוא הופיע.

לרגע חשבתי שאנחנו שוב במטוס כיון שהפרופסור עשה רצף מהלכים "קוקפיטיים" למדי במסגרתם הוא – טרק את הדלת, הנהן למזכירה, המהם לעברנו משהו שאולי יכול היה להתפרש כ"שלום", פתח את דלת משרדו, טרק את דלתו משרדו ונעלם. לאו דווקא בסדר הזה. אנחנו דווקא יישמנו את מה שלמדנו יפה מאוד במסגרת האלעלית שאיכלסה אותנו 4 שנים וחייכנו לעברו בפה מלא : "בוקר טוב!".

לקח לו בין חמש לעשר דקות לסיים להתארגן לגמרי על פוזת הפרופסור ואז הוא קרא לנו להיכנס.

הדופק שלי, שמסתבר שגם ככה בהריון מכפיל את מהירותו פר שניה, עמד על קצב של בין 200-220. החתיך לעומת זאת, נראה רגוע למדי ובאמת, בעדויות שגביתי ממנו אח"כ עלה שהוא היה כ"כ בטוח שהכל בסדר עם התוצר שלנו שלא היה לו בכלל על מה להיות נרגש.

עליתי על כיסא המלכות בחדר הבדיקה וזה התחיל.

מה אתם יודעים – הוא גדל! מה שבבדיקה האחרונה שקל בערך 10 גרם ואורכו היה כאורך 5 ס"מ (וכבר ביקשתי מכם קודם להפסיק עם הדימויים של המחק והתאנה. תודה.) הגיע אצל הפרופסור לאורך של כ-15 ס"מ ומשקל של כ- 100 גרם! (די! די! הוא גם לא פסטרמה!) הלב שלו דופק, הרגליים שלו קטנות כאלו וזזות וגם הידיים כמובן, ויש לו כיס מרה וכליות ומוח וכן, כן גם בולבול!! (אנחת רווחה נשמעה בכפר סבא רבתי).

הפרופסור המשיך במגמה הקוקפיטית שלו והתייחס רק לחתיך. אולי יש לו הוכחות מבוססות לזה שנשים בהשפעת טמטמת הריון לא מבינות כלום אבל אם לומר את האמת – זה דיי עיצבן אותי שפעם בחמש דקות הוא פנה לחתיך ואמר לו: "אילן, יש לך בן תותח" כאילו החתיך מגדל אותו ברחמו תוך בחילות ותחושות צרבת.

כן, היו גם כל מיני אפקטים של פרופסורים כמו הדמיות תלת-מימד, תמונות צבעוניות ואפילו סרט וידיאו באורך מלא ו"בוק" של תמונות שלקחנו איתנו הביתה.

וכך, ברגע שיצאנו מהפרופסור, אני כמובן התחלתי לבכות מהתרגשות ובמקביל - התוצר קיבל את שמו הרשמי "עובי". בזמן שאני סימסתי לכל העולם סמס קבוצתי בדבר מגדרו של עובי (וכמובן זה שהכל תקין אצלו), החתיך הלך לצידי וחלם בהקיץ על האביב של שנת 2024 שבו הוא ובנו הבכור שחוגג בר מצווה טסים ל"קאמפ נואו" לראות את ברצלונה.

כמובן שבשבועות ההריון שעוד יבואו החתיך יחלום עוד הרבה חלומות ספורט עליו ועל בנו הבכור המתהווה שכללו גם: יקיצות בשלוש לפנות בוקר למשחקי NBA, תרגול של מילות נחמה להפסדים של מכבי בגמר פיינל פור וכמובן - שנאה משותפת לברקוביץ' שאולי מישהו יחליט להיות מספיק מטומטם ולתת לו לאמן את הנבחרת עד שעובי יוולד.

חודש חמישי (שבועות 19-23) - מישהו זז שם! והופעה נוספת של הפרופסור

בכל הבלוגים, הספרים, הסרטים אומרים שהחודש החמישי הוא החודש הכי כייפי בהריון. באופן כללי ההגדרה של "כיף" והריון לא כ"כ התחברה אצלי. יתרה מכך, אני מסרבת להאמין שיש נשים בעולם שנהנות ממהלך ההריון.

אל תיכנסו עכשיו לסרטים של "אוי לא, היא עוד לא מוכנה להיות אמא" כי מי שמכיר אותי באמת יודע שיכולתי להיות אמא עוד בהיותי ברחם אימי אבל ההריון ומהלכו - לא כיף.

מה יכול למען השם להיות מהנה בזה שהפרופורציות משתנות, יש כאבים לא מוסברים בכל מיני מקומות שלא ידעת על קיומם קודם, כל מושג הטעם והריח מקבל משמעות חדשה ובכל פעם שאת צריכה להזיז את עצמך ממקום למקום זה עולה לך בעוד ארבע תנועות מיותרות. אז עכשיו תגידו לי אתם - מה כיף בכל הסרבול הזה??? נו כן, זה שבסוף בא ילד וזה.

אלו שמצדדים בכך שהחודש החמישי הוא כייפי הם אנשים או יותר נכון נשים שגורסות כי הבטן לא מספיק גדולה כדי להכביד, לא מספיק חם כדי שתזיעי (קחו עצה ממישהי שלא חשבה על זה מראש - ילדים עושים בקיץ כדי ללדת אותם בחורף!!) והבחילות עברו. אז נכון, הבחילות עברו, לא חם (בהמשך - ניפוץ המיתוס על זה שלנשים בהריון תמיד חם. יש למה לחכות), הבטן לא מספיק גדולה אבל עדיין... זה לא נוח ואי אפשר לשכב על הבטן וכל מה שידעת על הבגדים שלך כבר שכחת מזמן.

מה שעוד כתוב בספרים ובבלוגים זה שבערך בשבוע 20 אני אמורה להתחיל להרגיש את עובי זז. נכון, יש פה אפקט של סרט אימה שמשהו זז לך בתוך הבטן אבל תחת השפעת ההורמונים את מאוד מחכה כבר לרגע הזה.

אלא, שאת לא יודעת בדיוק למה לחכות. כמעט שכחנו כבר, מרוב ההתרגשות, שבערך במקום בו הרחם שלי מכפיל, משלש, מרבע ומחמש את עצמו עדיין נוכחים המעיים שלי ועכשיו לכו תנחשו אתם אם מה שהרגשתי עכשיו זז שם זה הפלאפל של ג'ינה או עובי מבסוט על הפלאפל של ג'ינה. אחרי כמה ימים של חוסר ודאות החלטתי סופית - מדובר בעובי. כל מה שנותר לי לעשות עכשיו זה לשכנע את החתיך בצדקתי ואז גם הוא עבר כמה ימים של חוסר ודאות עד שיום אחד הוא היה סבלן מספיק בשביל לא להתייאש אחרי שלוש דקות שהיד שלו על הבטן/רחם שלי ופתאום הוא הרגיש אותו. בתגובה יצא ממנו משהו כמו "יוווווווו" ילדותי ומתחנחן שלאחריו שניות של התעשתות ואז הוא פנה לעובי בקול הסמכותי "גבר, גבר - אתה שומע אותי? זה אבא! נכון שאתה רוצה לראות איתי NBA היום לפנות בוקר?".

לקראת שבוע 23 סרנו בשנית למשרדו של הפרופסור רק בשביל להוריד שם שוב סכום בגובה תל״ג של מדינה קטנה בצפון מזרח אירופה ולגלות שעובי עדיין מצטיין בכל מדדיו.

מילה כדי להשקיט את מצפוני ואת אורה מהבנק - לסקירת המערכות יש חשיבות. חשיבות גדולה שאני לא יכולה לפרט כרגע כי זהו טקסט בעל ציביון אופטימי ונטול הפחדות.

לשאלה אם הייתי קובעת שוב לפרופסור תקבלו את התשובה החד-משמעית - כן.

אם תשאלו את החתיך תקבלו את התשובה החד משמעית - ״במכבי״.

חודש שישי (שבועות 23-27) - צר עולמי כעולם עגלה

עת חזרנו מסקירת המערכות השנייה וראינו שעובי עוברנו החתיך מתפתח כראוי, אביו לעתיד נכנס לסשן חיפוש עגלות.

החיפוש החל בניסיון למצוא עגלת ריצה, אלא שעגלת הריצה לה פילל החתיך התגלתה יותר כטרקטור, הנתונים היבשים העלו כי אמנם יש לה רק שלושה גלגלים אבל כל אחד מהם בעובי וברוחב של גלגלי אופנוע כביש, מה שיצר בעיית מיקום מסוימת כי רציתי לגור בת"א (ילד, זה הזמן להגיד לאמא תודה!) והמעלית שלנו יכולה להעלות רק גלגל כביש אחד בכל פעם ובעגלה יש ארבעה גלגלים וילד וגם אבא ואמא שאמורים להיכנס למעלית. מפה לשם התברר שבין הדגמים של אופנוע הכביש יש דגם אחד לאנשים שגרים בת"א המכונה Baby Jogger city mini. ככה שהתחלנו עם עגלת ריצה ונשארנו בסוף רק עם Jogger. לתוהים מבינכם - אפשר לרוץ עם העגלה שרכשנו, אבל עדיף שזה יהיה בלי ילד בפנים.

החתיך חקר ובדק את העגלה המיועדת מכל צדדיה, זוויותיה, הבלוגים שנכתבו עליה, אסף חוות דעת מעוברי אורח ברחוב ואף קפץ לנסות אותה בחנות הקרובה למקום מגורינו.

אחרי שבועיים בערך הוא אישר את המוצר, שיתף אותי ביתרונותיו השונים ועכשיו כל שנותר לנו הוא לבצע רכישה.

פשוט לא? לא!

כי אז החלה אחת הדילמות הגדולות בחיינו הזוגיים כהורים-בדרך שאפשר לתת לה את הכותרת - "האמבטיה והעגלה - יחסיהן לאן". לא מדובר באמבטיה לרחצה, חבריי הרווקים, כי זה אמנם סטראט אפ נחמד אבל לא רוחצים את הילד בעגלה ובטח לא כשהיא נוסעת. "אמבטיה" היא תוסף שעלותו כעלות העגלה (סתם לידיעה, עדיין יותר זול מביקור אצל פרופסור אחירון) שבו שוכב העולל במשך שלושת החודשים הראשונים לחייו. אחרי שלושה חודשים לאמבטיה הזו אין שום תועלת מלבד זה שהיא מועברת למקום אחסון בטוח אי שם בנבכי ביתם הגדול של הוריו של החתיך בכפר סבא וממתינה בקוצר רוח לתוצר (תוצרת) הבא(ה) שלנו.

אז למה אנשים קונים את זה? זוכרים את הנשמות הטובות, כן, אותם אלו שצידדו בקביעצ סקירת המערכות אצל הפרופסור. אלו בדיוק אותם אנשים שמצדדים באמבטיה. כי אם זה לא 180 מעלות, זה לא מספיק טוב לגב של התינוק. אבל כבר אמרנו, זה טקסט אופטימי ואין בו שום רצון להפחיד הריוניות בדרך. אז הלכנו על האמבטיה - כי לילד שלנו מגיע את הטוב ביותר. וגם אתם כנראה תעשו את זה, בבוא היום, בשעה טובה.

שלב ב' בהתלבטות רכישת העגלה היה כמובן - איפה?! כיוון שהחתיך עוד טס לו מידי פעם הלוך ושוב ברחבי העולם היתה לנו את הפרביליגיה לרכוש את העגלה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - ארצות הברית. אלא שאז ובמסגרת מתקפת ה"שוברים" שתוקפת את ארצנו הקטנטונת גילינו שובר לחנות שקר-כלשהו בהרצליה. עד מהרה ובלי שקראנו את האותיות הקטנות (יש פה מסר חברים, שחשוב שלא תפספסו) רכשנו 15 שוברים לחנות שהבטיחה את העגלה במחיר זול ממחיר השוק הישראלי בכ-500 ש"ח (ועדיין הפרופסור מוביל בתחרות של הביוקר). אלא שאז נסענו להרצליה וגילינו חנות קטנטנה, מג'ויפת למדי עם בעל-בית לא נחמד בלשון המעטה (וזה קטע דיי מוזר ומפתיע להיות לא נחמד לאישה בהריון). שם גם גילינו שלא קראנו את האותיות הקטנות ושבמקום 500 ש"ח חסכנו רק 200 ש"ח אבל נראה לי שהחלק היותר מעצבן מאובדן 300 הש"ח הנחסכים לכאורה הוא החלק של האותיות הקטנות שאליו לא שמנו לב. המסר, חברים, כפול -

1. אל תקנו שוברים. להלן סייג קטן - שורות אלה נכתבות במהלך המאבק לצדק חברתי ומי יודע, אולי עד שאתן תתעברו רגב קונטס יצליח לסדר לכם בעתיד "חבילת לידה" זולה יותר.

2. תקנו עגלה בארה"ב. יותר זול ובטח יותר אמין. היי, מי חשב שכמזמינים עגלה בשחור מקבלים אותה בירוק כי המוכר האנטיפט חושב שזה מגניב?

חודשים שביעי (שבועות 27-32) - שום דבר מרגש לא קורה (כן נו, בסוף בא ילד וזה...) אבל הבטן, הו הבטן.

מהרגע שהבטן הופכת להיות סוג של כדורסל שאי אפשר להתעלם ממנו כל דכיפין (ובלי עין הרע יש המון דכיפין בארץ) מרגיש שהעובר שאני נושאת ברחמי שייך לו שלא לומר שהוא אחראי עליו וכיוון שאני נושאת אותו אז כמובן שהוא אחראי גם עלי.

להלן אנקדוטה אמיתית לחלוטין שממחישה את העובדה שמדינת ישראל למעשה נמצאת בתוך השחלות שלך: השעה שעת בוקר מוקדמת, אני עוטה את משקפי השמש שלי, מכניסה את אוזניות האייפון לאוזניי, לוקחת את כוס הקפה שהכנתי במכונת ה"נספרסו" האדומה שלנו ונכנסת למעלית על-מנת לסור למקום עבודתי (תתפלאו לשמוע, חבריי בניכר, כאן עובדים עד יום הלידה כולל. לעומת זאת בארצות נאורות יותר ובעלות זכויות אזרח מפותחות (או סתם זכויות אזרח) מסיימות היולדות לעבוד חודש לפני הלידה. חודש שלם שבהן הן יכולות להתפנן בבית רגל על רגל לצפות ב"גוסיפ גירל" ולהכין את החיים לקראת הרך הנולד. שוב, דפני ליף, לטיפולך המסור אודה). המעלית עוצרת בקומה הרביעית שם נכנסים ישראל (ראש ועד הבית) ובתו הדבה. בתו (הדבה) מסתכלת לעבר כוס הקפה המהביל שלי ואומרת (בקול רם!): "מישהו יכול להסתכל מהצד ולחשוב שזה קצת חוסר אחריות לשתות קפה בהריון" כיוון שהיו לי אוזניות באוזניים אבל יותר בגלל שאני עומדת להיות אמא ומנסה בכל כוחי לתרגל את הנימוסים שלי, עניתי: "כן, מישהו יכול לחשוב ככה אבל חשוב שהמישהו הזה יידע שמותר לשתות עד שלוש כוסות ליום". מה שבאמת רציתי לענות לדבה: "קודם כל את דבה ועוד לפני ההריון את שוקלת פי 4 ממני, וגם - כשתהיי בהריון תחליטי לעצמך את ההחלטות..."

אבל, כאמור, התאפקתי. וזהו שיעור ראשון, עובי, בנימוסים, הליכות וכבוד לאנשים זרים.

מטי מעטים הם אלו שמצליחים להישאר אדישים לבטן הריונית. תמיד יהיה מישהו שיגיד שהיא קטנה מידי, גבוהה מידי, שרואים שהיא "בטן של בן", כן מחמיא לך, לא מחמיא לך, כבד לך, מציק לך, חם לך... ואם שלל התיאורים והבעת ההתעניינות לא מספיקה כ-90% מהאנשים שעומדים מול הריונית פנים מול פנים פשוט לא יכולים להימנע מלגעת. כשמדובר באנשים שאני מכירה - זה נסבל מינוס. כשמדובר בזקנה שעומדת לידי בתור לסופר. נו מה אני אגיד לכם - שוב תרגול בנימוסים והליכות.

נושא נוסף שעומד לדיון ציבורי נוקב הוא כמובן, המשקל שלי. כיוון שזכיתי בגנים הטובים של אבא שלי ואני נחשבת לבחורה רזה, המשקל מהווה נושא שיחה נכבד שבד"כ מתחיל ב"לא עלית גרם". אז בואו אני אגיד לכם משהו - לא רק שלא עליתי גרם - עליתי 15,000 גרמים שהם כ-15 ק"ג (ועשיתי את החישוב לבד). שזה הרבה, במיוחד אם עומדים פעם בשבוע ערומים באמבטיה ומסתכלים על המספרים שמתחלפים במשקל ולכן, חיסכו בבקשה מן ההריונית את האימרה "לא עלית גרם". זה פשוט לא נכון.

חודש שמיני (שבועות 32-36) - הקניה הגדולה

איפשהו לקראת שבוע 35, שבעגה המקצועית הוא השבוע שבו העוברים מסיימים את ההתפתחות הרחמית וכל שנשאר להם הוא להשמין שם בנחת אך גם אם ייצאו לעולם בשבוע זה הם יהיו בריאים בעזרת השם וזה. בקיצור, אפשר ללכת לעשות קניות!

לכבוד המאורע, לקחתי יום חופש מהעבודה ולאחר תחקיר מעמיק סרתי לחנות התינוקות הקרובה למקום מגוריי מצוידת ברשימה מדוקדקת ובסבתא של עובי.

הרשימה היתה כאמור תכליתית ומדוקדקת באשר לסבתא של עובי, ובכן, היא היתה מדוקדקת קצת פחות שכן מוסד הסבתאות מביא עימו יכולות בזבוז חדשות.

את כל מה שיש לומר על הקניה הגדולה הזו כבר כתב אדיר מילר לפני ובהצלחה יתרה ועם מלא רייטינג. נשאר לי רק להתגאות ולספר שהצלחנו לסיים את הקניה הזו בלי מד-מעלות אחד, בלי בייבי סנס (כי אם הוא יצפצף אני בטח לא אדע מה לעשות חוץ מלמות בעצמי במקום) ובלי שידה ענקית כי השוודים המצטיינים מאיקאה בונים שידות כ"כ פרקטיות ונחמדות שעולות אותו דבר פחות ה-0 בסוף. סבתא, כאמור, התעקשה לקנות מגבת שקושרים סביב הצוואר אחרת יהיה קשה לנגב אותו, אוברול או שניים "במבצע במבצע", את האמבטיה של הביוקר ומגבונים לחים של "AVNET" - פשוט לא הצלחתי לעצור אותה...

אביו החתיך של עובי, שיצטרך בעוד מספר שבועות לסחוב את השקיות מהחנות הביתה, בחר שלא להצטרף למאורע וחסך מאיתנו הרבה תקריות לא נעימות על רקע מגבונים לחים.

ובכל זאת, סיפור אחד (אדיר מילר סטייל) אני פשוט חייבת:

בבואנו לרכוש מזרן לעובי עמדנו בפנינו שלוש אפשרויות, כולן של בייבי-עמינח. האפשרות הראשונה - 'בייבי עמינח AIR' ב- 599 ש"ח.

השנייה - 'בייבי עמינח classic' ב- 799 ש"ח.

השלישית - 'בייבי עמינח פרימיום' ב- 1499 ש"ח.

(שלושת המזרנים יחד, אגב, זולים יותר מביקור אצל פרופסור אחירון)

עמדנו, אני והחתיך, מול המוכר ובעיניים שואלות תהינו - על מה ולמה נשלם 1499 ש"ח על מזרן?! המוכר, שכבר מכיר את המבט שלנו שאומר "אתה הולך לנסות עלינו את הטריק העלוב של 'זה נגד מוות בעריסה', אמר את שתי המילים "חווית שינה" והותיר אותנו לא רק עם עיניים שואלות אלא גם פעורי פה.

"חווית שינה לתינוק בן יומו? מה זה בדיוק אומר? שהוא לא יקום ב- 2 בלילה וירצה לאכול?" שאלתי עם נימה מסוימת של עצבים

"לא... תראי... אני לא מחרטט אותך פה עם 'מניעת מוות בעריסה'"

"נכון, יותר גרוע - אתה מחרטט אותי עם חווית שינה ואני קונה את זה" אמרתי בלב, תוך כדי תרגול נימוסים והליכות.

"את יכולה לקחת מזרן פשוט, אני פשוט לא מוכר כאלה. פשוט חשוב לי שתדעי שהמזרן הזה הוא חווית השינה הטובה ביותר שאת יכולה להעניק לילד שלך".

"טוב, אנחנו צריכים לחשוב על זה" אמר החתיך תוך שהוא מזהה אצלי את הרגש האימהי המתעצם שהולך לעלות לו 1499 ש"ח.

בבית החלטנו שאמנם מגיע לעובי את הטוב ביותר אבל ב- 1499 ש"ח שנחסוך על המזרן אנחנו יכולים לקנות לו ארמון קטן לחדר שגם שם תהיה לו חווית שינה. הסתפקנו במזרן ב- 599. ואם לעובי לא תהיה חווית שינה - אנחנו נבדוק את המזרן בעצמנו!

חודש תשיעי (שבועות 36-40) - תודה לאל שאצלי זה נגמר ב-39

החודש התשיעי לא דומה לשום חודש שקדם לו, זה כבד, זה מעיק ואלוהים ישמור, זה אוגוסט!

ההליכה לעבודה הפכה מחמש דקות לחמישים דקות, ניקיון הבית משעתיים לארבע שעות, ממשיכים לדקור אותי אחת לשבוע ולקראת סיומו של שבוע 37 הגעתי לד"ר כהן לבדוק אם דברים זזים והתשובה החד משמעית: "הכל סגור הרמטית" גרמה לי להתחיל לצעוד, לטפס מדרגות ולנקות את הבית. סקס? להלן ניפוץ המיתוס:

נהוג לחשוב ואף קיימים בשוק כמה ספרים שתומכים בדבר ההזוי הזה שההורמונים שמשתוללים במהלך ההריון גורמים לתשוקה מוגברת, לחרמנות חסרת מעצורים ולסקס פרוע. אמממ אז לא. לפחות לא אצלי. כל ההריון חיכיתי וציפיתי (יותר נכון החתיך חיכה וציפה וקיווה ושיכנע והביא מאמרים מהאינטרנט ומה לא) וזה לא ממש הגיע - כאילו, הגיע אבל לא נצפו אירועים חריגים. ועד כאן בנושא הרגלי הסקס שלי ושל החתיך, בכל זאת ההורים שלי קוראים ומילא ההורים - בעתיד גם בננו הבכור ואולי גם אחותו.

עצירה קטנה לניפוץ מיתוס 2 - להריוניות חם נורא. נכון חם, חם כי אוגוסט. אבל מפה ועד לתופעות חריגות ששמעתי מסביב להלן "לא יכולה לנשום", "אין לי אוויר", "ישבתי עם המזגן עלי" - לא ממש קרה אצלי. ויש שיעידו שבמשרד אפילו ישבתי עם סוודר. אני כבר צופה את החתיך מתרעם מעבר למחשב "אבל ביקשת שאני אדליק מזגן ולי לא היה חם". נכון, לשם שינוי, החתיך הפך לחתיכה במהלך ההריון שלי וגם באוגוסט לא היה לו חם.

מפה לשם (בתוספת של 15,000 גרמים) עברו להם 39 שבועות וביום השלישי של שבוע 39 משהו מוזר קרה. התחילו סימנים מחשידים במיוחד לכך שעובי עושה את דרכו החוצה!

אני אחסוך מכם את תיאור הסימנים, זוכרים? טקסט בעל ציביון אופטימי וזה.

ליל יום שלישי, אור ליום רביעי התחלתי לחוש צירים.

החתיך חזר ממשמרת לילה, אני הקצתי בשש בבוקר ולא ממש יכולתי לישון. כיוון שהרגשתי שיום מעניין מצפה לנו הנחתי לחתיך במנוחה, סגרתי את דלת חדר השינה שלנו, ישבתי בסלון וחיכיתי. אחרי שלוש דקות הבנתי שאם אני אשב ואחכה כך זה ייקח הרבה מאוד זמן אז החלטתי כצעד מזרז - לנקות את הבית.

לא נשאר פירור אבק בדירה שלנו אחרי שאני סיימתי איתה: הזזתי את הסלון, הפכתי כסאות, הברקתי את המקלחת, המרקתי את השיש, רק לפנלים היה לי קצת קשה להגיע.

לקראת 12 בצהריים הצירים צמצמו רווחים. נכנסתי להתקלח וכשיצאתי התיישבתי ליד החתיך ואמרתי לו - "שומע, נראה לי שאנחנו צריכים לנסוע לאיכילוב"

"למה?"

"אמממ כי יש לי צירים"

"את בטוחה?"

"אני בטוחה שיש לי צירים, אני לא בטוחה שצריך לנסוע"

"אז תלכי לסלון, תתזמני אותם ואז נראה"

כיוון שחשתי כבר ברגעים אלו שהמוח ההריוני שלי לא מתפקד מספיק טוב במטלות שהן מעבר לניקיון - עשיתי כדבר החתיך, הלכתי לסלון והתחלתי לתזמן צירים, כמו גלגלצ אבל בלי הפקק (הרירי).

ב-13:00 גיליתי שהצירים מגיעים כל 6 דקות והחלטתי שזה זמן טוב להעיר את החתיך כיוון שידעתי שהחתיך יעשה דברים של חתיכים כשהוא יתעורר, להלן - להתגלח, להתקלח ושות' חשבתי לעצמי שכדאי גם לזרז.

החתיך הסכים לקום.

תיזמן איתי איזה שניים-שלושה צירים כדי להיות בטוח שלא מדובר בתרמית. עשה, כמצופה, דברים של חתיכים ויצאנו מהבית (לא לפני שהתלבטתי אם להישאר ולתלות את המכונה שבדיוק סיימה לסחוט).

הגענו לבית היולדות "ליס" בשעה 14:15, כיוון שסילבנה המיילדת (שאפשר לקרוא לה גם המלכה האם) אמרה לי שלידות כמו שלי אין הרבה ושאסור לי לספר, אני אחסוך מכם את התיאור המדויק (מה גם שרובכם כבר שמעו אותו וזה סתם משעמם ורגעי השיא כפי שתיארתי אותם בעל-פה לא ישתנו כעת על הכתב. דוגמת האחות במיון יולדות ששמעה שזו לידה ראשונה והסתלבטה עלי שאין מצב שאני עוד רגע יולדת לה על הרצפה,החתיך שענה לטלפון מהמ"פ שלו כשאני בפתיחה של 10, סיפור הניצחון שלי מול הרופא שרצה הוציא את עובי בואקום ודברים כאלו ואחרים שקורים בחדר לידה).

כך שנשאר לי רק לספר שעובי הגיח לעולמנו ב- 17.8.11 בשעה 16:50 אחה"צ והפך את החתיך לאבא חתיך ואותי לאמא עם בטן רופסת.

שבוע אח"כ הכנסנו אותו בבריתו של אברהם אבינו והוא הפך מעובי לעומר (אנחנו עדיין נשארנו אבא חתיך ואמא עם בטן רופסת).

כאן מסתיים לו יומנה של היולדת ומתחיל "יומנה של אמא".

איך אפשר בכלל להסביר במילים כמה מרגש זה לחזור הביתה עם ילד, להכיר יחד איתו את העולם ולהבין במקביל שיותר ממה שאנחנו נלמד אותו - הוא ילמד אותנו.

לכאוב איתו שהוא כואב ולהצטער שאי אפשר להעביר את הכאב אלינו, לחייך איתו בפעם הראשונה ומאז להמציא גירויים שונים ומשונים שיגרמו לו לחייך שוב ושוב ושוב.

לבעוט איתו חזק ברגליים, לרקוד איתו ואלס בסלון, להשמיע לו את המוסיקה שאנחנו אוהבים אבל גם לשיר בקול רם ובלי להתבייש ש"לשפן יש בית בין עצי הזית" וש"יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן".

לא להפסיק לצלם אותו לשנייה ולחשוב באמת ובתמים שהוא הילד הכי יפה בעולם.

להתחנן אליו שיישן לילה שלם וארוך אבל להרגיש איך הלב נמס כשבשלוש לפנות בוקר הוא דופק חיוך של שובע.

להתרגש איתו שכל דבר עבורו הוא "בפעם הראשונה" ולנסות לזכור לספר לו את כל הרגעים האלו שהוא יגדל. איך הלבשנו אותו במכופתרת לראש השנה, איך חגגנו איתו שיא באליפות העולם באתלטיקה, איך הושבנו אותו בכור לחבר'ה שלנו מול משחק כדורסל של מכבי ואיך סבא וסבתא, דוד ודודות לא ויתרו אפילו על רגע אחד של להסניף אותו.

מכל היומנים שנכתבו ועוד יכתבו "יומנה של אמא" הוא המורכב מכולם.

הוא קצת 'קוד אתי' וקצת 'אני מאמין' וקצת 'מדריך למשתמש' וקצת 'חוברת עבודה לקיץ'.

הוא רווי בתמונות, מפוצץ מאושר והדפים שלו צרים מלהכיל.

כי "יומנה של אמא" הוא טעם החיים והוא החיים עצמם.