יום ראשון, 10 ביוני 2018

חג הספר העברי - המלצות להורה הקורא

מבין שלל המסורת והטקסים המשפחתיים של המשפחה הגרעינית שלי, שבוע הספר מדורג אצלי באחד המקומות הראשונים - מתחרה קשוח במסורת ה"שבץ נא" והמונופול של יום כיפור, נותן פייט לא רע לסרט הקאלט "משפחת רובינזון השוויצרית" ולא פרייאר מול הגשר שנפתח בלונדון.
מידי שנה, בכל שנה (אני מניחה שהיו שנים שהברזתי לטובת הצופים או משהו) אבא שלי ואני הקדשנו ערב אחד לספר העברי וליגאל מוסינזון שחותם על ספריו (חסמב"ה כמובן, תתביישו לכם). 
אם להיות כנה, אני חושבת שאלו פחות הספרים שאני זוכרת כמו את סיבובי החנייה והסבלנות הבלתי נגמרת של אבא שלי עד שמצא מקום לחנות באחד הרחובות הסובבים את הכיכר, שדאז עוד ענתה לשם כיכר מלכי ישראל.
בניגוד לאבא שלי שמגיע כבר 30 שנה עם רשימה מסודרת מקוטלגת לפי שם סופר והוצאה (בדרך כלל איזוטרית שנשענת על הכנסותיו של אבא שלי אחת לשנה), אני מאלתרת או מסתמכת על איזו המלצה של טל ואביעד ששמעתי בבוקר ואוספת לי רב מכר מההוצאות המוכרות.
לאור זאת ולאור העובדה שיש לי זמן פנוי כי החתיך מגן על המולדת (כן, שוב) ולמען הורים אבודים נוספים שכמוני החלטתי לאגד את המלצות החתיכים כדי שגם אתם תוכלו להגיע עם רשימה מסודרת כמו של אבא שלי.

נתחיל עם המלצות לחטיבת גולני (גילאי 3-4 רבתי), אם היינו שואלים את החתיך ג'וניור השני על הטופ פייב שלו סביר שהייתם מקבלים את:
* סמי הכבאי - החלוצים של פונטי פנדי
* סמי הכבאי - צרה צרורה
* סמי הכבאי - אין עשן בלי אש
* אריה בלילות - ספר אימה מאת מאיר שלו (לא כדאי לקנות מלכתחילה, אלא אם כן מישהו רוצה להאיר את עייני ולהסביר לי את הטייק-אוף שפספסתי)
והחמישי, הכבשה שבאה לארוחת ערב / סטיב סמולמן, ג'ואל דרימי שעליו, הלם ותדהמה, אנחנו תמימי דעים.
"הכבשה שבאה לארוחת ערב" היא דוגמא טובה להמלצות ששמעתי בבוקר אצל טל ואביעד ויישמתי בערב בכיכר רבין. 
הספר שמרפרר ל"ויגור זאב עם כבש" אבל בעצם מטיף לצמחונות מספר את סיפורו של זאביק (בביק, ואין דבר יותר מתוק מילד בן שלוש שאומר "בביק") שרצה לאכול כבשה לארוחת ערב. מפה לשם, בסוף הם אוכלים סלט אבל כל מה שקורה להם בדרך כתוב בצורה נפלאה, מתנגנת, כייפית במיוחד להקראה ומלווה באיורים משעשעים.


בפינת החינוך הלכה למעשה אמליץ בפה מלא וברוחב לב על המכונה "הספר הכחול" או כמו שבאמת קוראים לו סיפור שקרה לי בדרך / דבורה עומר, ורד-רביב שוורץ שהוא למעשה קובץ סיפורים קצרים שהם חלק מחיי היום-יום של כולנו או יותר נכון חלק מחיי היום-יום כמו שאנחנו ההורים היינו רוצים שיראו והילדים תופסים את זה טיפונת אחרת.
זיקני השבט יזכרו אולי את "הנשיקה שהלכה לאיבוד" שאפשר להגיד שהוא הספר הראשון בסדרה (אם אין משמעות לזה שהוא יצא בתחילת שנות השמונים) אלא שהספר הכחול מקפיד על שוויון בנטל (לא רק אמא מבשלת במטבח ואבא הולך לעבודה בגרסת הנשיקה האבודה), על משפחות מסוגים שונים (שני הבתים של רועי) ומירעין בישעין כאלה ואחרים שהילדים שלנו נתקלים בהם מידי פעם כמו החור של האמבטיה, הרצון להתלבש לבד והנושא האהוב על כולנו - הגמילה כמובן.
תנו לי לתת לכם את חוק ענת ואילוש מספר אחד לספר הכחול - שלושה סיפורים ודי. אחרת תמצאו את עצמכם במרתון סיפורי חינוך והעשרה אל תוך הלילה.


בפינתנו האהובה פאול קור הידוע יותר בכינוי "האבא של כספיון" אמליץ כמובן על כל הספרים כולם (דיסקליימר - סבתא שלי היתה גיסתו ושניהם יחד שומרים עלינו היטב מלמעלה כבר תקופה) אבל אם הייתם מכריחים אותי ממש לבחור רק אחד - הילד שאהב את הירח ללא ספר היה האחד.
הילד שאהב את הירח הוא קצת ספר מסע וקצת ספר חלום, הוא כתוב בחרוזים והציורים שבו הם הציורים היפים ביותר מבין כל ספרי הילדים של פאול קור אבל בעיקר יש בו את המשפט שאני הכי אוהבת להקריא:
"כובע של חורף עם גדיל בקצה, בטח שהוא מרוצה".


ובפינתנו האהובה האחרונה "הרם לחבר" - סבא מסתיר הכל עם הגב של נבו זיו הכה מוכשר (דיסקליימר - נשוי לאחותי). 
סבא לוקח את כולנו לטיול על האופניים ומצליח לרגש בעמוד האחרון עד דמעות. 
אנחנו עוברים מלא דברים בדרך - חרוזים וצחקוקים, פגישות מקריות, מכוניות, כלבים ותינוקות אבל אם תשאלו את החתיך ג'וניור השני מה הוא לוקח מהספר הוא כנראה יגיד "גמל סגול".


המלצות החתיך ג'וניור הראשון - המלצות לילדים חושבים
בגדול, החתיך ג'וניור הראשון כבר יודע לקרוא אבל אם זה תלוי בי אני ממשיכה להקריא לו ספרים לנצח.
השנה השתדרגנו משמעותית והתחלנו לקרוא ספרים עם פרקים, איך אני יודעת שספר טוב במיוחד? כשיש לי את התחושה שאני סקרנית יותר מעומר לדעת מה קורה בפרק הבא.

נתחיל בהימור מטורף שלקחתי - פלא / ר.ג פלאסיו.
בפברואר השנה בילינו שבועיים בתאילנד, בגלל שאני אוהבת לאתגר את עצמי אבל לא יותר מידי אני קוראת ספרים באנגלית אבל רק שהם ספרי נוער, wonder המתין במשך כמה חודשים לתורו בספרייה שלי עד שהחלטתי שנסיעה לחו"ל זה מאורע מספיק חשוב.
נשבתי בקסמו של אוגי, לא רציתי שהספר יגמר ואת הפרקים הקצרים סיימתי באנחה קלה של עצב מהול בקסם. 
בספר בגרסתו האנגלית משובצות תמונות מהסרט וכך יצא שבאחד מימי חופשתנו המושלמת עומר התיישב לידי והתחיל לשאול שאלות: למה יש לו קסדה? למה הפנים שלו ככה? אז מתי הוא מוריד אותה? הוא הולך ככה לבית ספר? את יכולה להסביר לי עוד פעם למה הוא צריך את הקסדה? הילד המשיך ונדד בשאלותיו עד שמצאתי את עצמי מספרת לו את תמצית העלילה וגם חלקים נרחבים מהסיפור בכלל.
הוא כמעט הסתובב ללכת ואז עצר ואמר: "אמא, יש לי רעיון - אולי כשנחזור לישראל תקני את הספר בעברית ותקריאי לי אותו פרק פרק". מרוב התלהבות, כמעט הצעתי שנחזור לישראל באותו הרגע.
חשבתי לצנזר חלקים, להסביר ולפשט אבל החלטתי שנקריא ככה as is ונענה בהתאם לשאלות.
ההימור הצליח - עומר נסחף בספר לא פחות ממני, לא שאל שאלות קשות מידי ואין לי ספק שהוא ישוב אליו בעתיד עם תובנות חדשות וסופר חשובות. אם יש לכם ילדים מעל גיל 11 זה ספר חובה, כולל השאלות הקשות.


מי לא מכיר את פדינגטון שיצר בגאונות מייקל בונד? הטריגר לרכישה היה נסיעה חפוזה במיוחד שלנו עם עומר ללונדון. כמובן שהורים מתכננים תוכניות ועומר משחק באייפד, כך שהספר נסע איתנו ללונדון וחזר בלי שנקראה בו ולו מילה אחת.
אחרי שסיימנו לשחק אותה קשים להשגה עומר התאהב בפדינגטון עד מעל הראש ואני, לא שמתי לב אף פעם שיש בו רבדים על רבדים של אמירות וגישות והנושא הכללי של מהגרים וזרים ומישהו שהוא שונה מאיתנו באופן כללי.
עומר נקרע מצחוק מפדינגטון ובאמת הכל סבבה איתו למעט זה שכל פרק הוא משהו כמו חמישים עמודים ועכשיו לכו תסבירו למה עוצרים באמצע (אמא עוד שנייה נרדמת חמוד).


טפיטי/ יוליה במה, יוליה גינזבך הגיע אלינו, כמו כל שאר הדברים הטובים שיש בבית, ישירות מביתה של סבתא אוקה.
אם זיכרוני אינו מטעה אותי הפקדנו שם את הילדים ונסענו להופעה של קולד פליי וזו היתה המנחה שהם קיבלו בהיעדרנו, עד שחזרנו עומר וסבתא הספיקו לגמור את כל הסדרה.
כיוון שהקראתי חלקים מאוד בודדים מהסדרה אני יודעת להגיד עליו יחסית מעט דברים כמו - השמות של הדמויות סופר מתוקות (פינזל, טפיטי וקופי למשל), מדובר על חיות שלא פוגשים כל יום בגינה (סוריקטה למשל), הציורים משובבי נפש ועין ויש מלא הרפתקאות וצחוקים בדרך.


את הספר האחרון והמסתמן להיות סופר חביב עוד לא סיימנו - תכף נחזור, קפצנו רגע לאפריקה / אוליבר שרץ.
בגדול - יושה ומארי יוצאים לטיול עם פיל, בקטן יותר - סיור בין חלום למציאות, עם קורטוב ביקורת על האנושות והמון ציורים נאמנים למילים.
ואיך אני מרשה לעצמי להמליץ על ספר שעוד לא סיימנו? קל. היום במקום פרק אחד, עומר התחנן לקרוא שניים ואני כמעט הכרחתי אותו לקרוא את השלישי מרוב מתח.

חדי העין ישימו לב שעומר בחר סימניית ג'ירפה "כי היא מתאימה לסיפור"

אז נסכם (גילאי 3-5):
* הכבשה שבאה לארוחת ערב / סטיב סמולמן, ג'ואל דרידמי 
* סיפור שקרה לי בדרך מאת דבורה עומר וורד רביב-שוורץ, איורים טלי מנשס
* הילד שאהב את הירח / פאול קור 
* סבא מסתיר הכל עם הגב / נבו זיו, איורים שחר קובר
* ספר בונוס שאתם ודאי מכירים - הכבש השישה עשר / יהונתן גפן, איורים דוד פולונסקי. בחיי, הוא רק משתבח עם השנים.

נמשיך ונסכם (גילאי 6+-) - מה שאוהבים לכנות ראשית קריאה אבל בואו - אתם קוראים:
* פלא / ר.ג פלאסיו, המלצת קריאה להורים - אותו דבר באינגליש (wonder)
* דב ושמו פדינגטון, עוד הרפתקאות של הדב פדינגטון / מייקל בונד
* סדרת טפיטי (סה"כ ארבעה עד כה) / יוליה במה, יוליה גינזבך
* תכף נחזור, קפצנו לאפריקה / אוליבר שרץ, איורים: ברברה שולץ

נכון, גם אותי זה מבאס שאין ברשימה של עומר אפילו ספר מקור אחד בעברית.
יאללה נבו, לך על זה :)

חג ספר שמח.


יום שני, 4 ביוני 2018

לואיזה קלארק

אין דבר יותר מביך מלבכות מסרט במטוס.
ארבע שנים באוויר ראיתי את זה קורה כ"כ הרבה פעמים. זכורה לי במיוחד תקופת הקרנת הסרט "מכתב בבקבוק" טרום תקופת המסכים האישיים כמובן, 11 דקות לפני סוף הסרט היינו עוברים בקבינה בביזנס ומחלקים טישויים לצד סוכריות המנטה לפני הנחיתה. 
כן, יש גם מקרים שבהם קבינה שלמה מתפוצצת מצחוק - עיין ערך תקופת "מבצע סבתא" הזכורה לנו לטובה.

***
הקורפורייט כפה עלי טיסה לאיסטנבול. אני יודעת שזה נשמע מוזר להשתמש במילה "כפייה" כשמדובר בחוץ לארץ ובמטוס שהם שני דברים שאני סופר אוהבת ולכן כמו כל דבר בחיי החלטתי גם הפעם לעשות מהלימון לימונדה. אני אתבל את הנסיעה הזו בכמה שיותר "דברים שאותי משמחים".
לא שלסיים סרט בבכי נכלל תחת ההגדרה של "דברים שאותי משמחים" אבל בכל מקרה, לואיזה קלארק aka לו או קלארק. תלוי מי קורא ובאיזה סיטואציה, התחילה את הנסיעה הזו בצורה מושלמת.

***
באופן תיאורטי אני בעד שספרים יישארו ספרים, וסרטים יישארו סרטים.
ספר הופך לסרט בדמיון שלי, ואם הדמיון שלי לא זהה לדמיון של הבמאי זה מאוד מבאס. למשל "פלא" או בשמו היותר מגניב "Wonder" - ספר מופת. אם אני אחראית על האחריות של הבגרות בספרות הייתי הופכת אותו לספר חובה מספר אחד ברשימה. אלא שהסרט, על אף ג'וליה רוברטס ההו כה מושלמת, מבאס. לא מדגדג את קצה קצהו של הדף הראשון בספר.
יש מקרים שבהם נדמה שהסרט אפילו מתעלה על הספר ולשמחתי "ללכת בדרך" או בשמו היותר מגניב Me Before You הוא בדיוק כזה.

את "ללכת בדרכך" של ג'וג'ו מוייס קראתי מזמן.
ספר בנוי לדמותי - עלילה קיצ'ית, לא מאוד מתוחכמת אבל מעוררת מחשבה בדרכה, ספר שנשאר כמו שהוא נעלם. סיימתי לקרוא אותו בדמעות אבל הוא נשאר איתי בלב לכמה ימים ואז נעלם ומידי פעם חוזר. ספר כייפי כזה. (גם השני בסדר, אולי אפילו יותר מבסדר. בשלישי נדמה שג'וג'ו הלכה קצת לאיבוד ואת הספר הרביעי שלה "ספינת הכלות" אפילו לא טרחתי לסיים)

הסרט, שמצליח להיות בצורה מסתורית אפילו יותר קיטש מהספר עשוי מכל החומרים שעשויות דרמות רומנטיות כי מי מאיתנו לא היתה רוצה להיות לרגע לואיזה קלארק? לעבור חוויה משמעותית של כמה חודשים שתשנה את חייה מקצה אל קצה? להפיל את עצמה בזרועותיה של נכה משותק לכיסא גלגלים אך חתיך הורס ולעשות את חייו מתוקים יותר?
ואם כל העלילה המופרכת הזו לא מספיקה - יש בו נופים יפים, דיאלוגים לא מורכבים, שחקנים חתיכים שאפילו עודף המשחק שלהם והוראות הבימוי שניכרות בכל תזוזה שלהם לא מצליחים להרוס את החוויה.

בצורה מושלמת כמעט הגלגלים נגעו בקרקע בדיוק כשאני סיימתי להתייפח יחד עם כתובית הסיום הראשונה של הסרט שזה מזל כי אחרת הייתי נשארת להתייפח יחד עם לואיזה והמנקים של המטוס.

אני יודעת שאני קצת בדיליי עם ההמלצות לאחרונה אבל אם יש לכם משהו כמו 96 דקות פנויות או אם במקרה אתם בדרך לאיסטנבול עם טורקיש - אני ממליצה להעביר את הזמן עם הלימונדה של לואיזה קלארק.
אגב, האופציה השנייה שלי היתה לבכות מפרדיננד וזה כבר הרגיש לי ממש פתאט.

לימונדה



יום ראשון, 27 במאי 2018

עוד יבוא שלום עלינו

בשנת 2009 החתיך ואני גרנו בדירה קטנה ומתפרקת ברחוב הכי יפה בת"א.
חלון חדר השינה היה צמוד לדלת הכניסה לבניין ובשעות הבלתי שגרתיות שבהן הלכנו לישון באותם ימים זה היה קצת מעצבן לשמוע את כל מי שבא, במיוחד שליחים עם מירס.
בשירותים לא היתה ניאגרה, היה שם מין כזה דבר להוריד את המים כמו שהיה לנו בבית ספר היסודי והציפוי של האמבטיה התקלף.
בסלון, עיצבנו כיתה כדי שנוכל ללמוד יחד אבל רק אני ישבתי בה כי החתיך תמיד למד בשכיבה על הספה.
והיה גם מטבח, לא פרופורציונלי בגודלו לעומת הבית בעיקר בהתחשב בעובדה שבקושי היינו שם וגם כשהיינו, אכלנו בוולפנייטס ביהודה מכבי פינת ויצמן.
זו היתה כאמור, דירה קטנה ומתפרקת אבל היא היתה הדירה הכי טובה שהיתה לנו: מטר מהפארק, מה שהפך את הריצות שלנו להכי יעילות אבר, שם החתיך הציע לי נישואין, לשם חזרנו אחרי החתונה ואחרי שלושה סיבובי חניה באזור ועזבנו אותה רק כי רצינו ילד. וכי אבא של החתיך הכריח אותנו 💕


***

בינואר 2009 החתיך גוייס יחד עם "צוות אורי" למבצע עופרת יצוקה.
בזמן שהחתיך ארז תיק, אני ניסיתי להעביר את הזמן בלא לבכות אז נכנסתי למטבח בדירה הקטנה והמתפרקת והתחלתי לאפות עוגיות ועל אף שהקשר ביני לבין אלוהים מקרי מאוד נדרתי נדר שאם הוא יחזור בשלום - בכל פעם שהוא ייצא למילואים אכין עוגיות לצוות.
לצוות, וקופסא מיוחדת לאור שדרש קופסא משל עצמו אחרי שלא נשאר לו באחת הפעמים.


עוגיות צוות אורי גרסת 2009


***

שמונה ימים לא שמעתי ממנו בזמן עופרת יצוקה.
שמונת הימים הארוכים בחיי. השתכרתי כל ערב עם חברות וסה"כ הייתי במצב תפקודי טוב למרות שלא הפסקתי לבכות לשנייה.
אחרי משהו כמו שבועיים וחצי, מתוכם כאמור שמונה ימים בפנים, אהוד ברק הודיע בחדשות של שמונה שיש הפסקת אש ואני התחלתי לחשב כמה זמן לוקח לצאת מעזה ברגל.
בארבע לפנות בוקר הוא התקשר ואמר שהוא בחוץ, עשר דקות אח"כ אח שלי התקשר ואמר שהוא בחוץ.

אחרי שמונה ימים סוף סוף הפסקתי לבכות ואיכשהו העברתי את הזמן עד שש בבוקר ואז טסתי לשם עם קורסיקה שלנו עליה השלום.
סוף טוב הכל טוב.

שיר שבא אחרי המלחמה, אי שם בדרום הארץ 2009

===
אורי כבר לא מפקד על הצוות. הפסקתי לעקוב אחרי כמה שהתחלפו, נדמה לי שהנוכחי חתיך ורווק אבל מעבר לזה אני לא יודעת עליו כלום.
אור עבר, בחכמה יש לציין, לרס"פיה או משהו כזה.
והנדר הזה לפעמים לא בא טוב.
לפעמים אין לי חשק, לפעמים אין לי זמן. לפעמים הילדים רוצים להכין איתי וזה מטנף לי את המטבח.
אבל נדר זה נדר, מאז ינואר 2009 ועד (מתי) שהוא ישתחרר כבר.


עוד יבוא שלום עלינו.

נדר זה נדר גרסת 2018

יום שלישי, 8 במאי 2018

ספידי מקווין התבגר

בקיץ דאשתקד פסענו אני ושלושת חתיכיי לסינמה סיטי לצפות בסרט ההמשך מבית פיקסאר לחברנו הטוב ספידי מקווין. קצת פחות מארבע דקות לתוך הסרט החתיך ג'וניור השני הודיע שלא בא לו והוא רוצה ללכת לסבתא אוקה. כיוון שלצערי הוא עוד לא מסוגל לצעוד מהסינמה סיטי לבית של ההורים שלי, נאלצתי להשאיר את החתיכים הבוגרים ולהפסיד את מה שמסתבר להיות אחד מסרטי הילדים המוצלחים של התקופה האחרונה.

**

שנה קדימה, חזרתי בשבת בבוקר דומעת מהתרגשות מריצת 12 קילומטרים שגרתית למדי ברחבי העיר.
לא מאוד התכוונתי לרוץ במסלול של הג'ירו אבל הורוד קרא לי בעקבותיו וכך מצאתי את עצמי רצה בחברת גדרות, דגלי ישראל ומלא אנשי הפקה הפזורים להם בהכנות אחרונות למירוץ ההיסטורי שהתקדש עלינו בצהריי אותו יום.
העיר לבשה חג ונראתה כאילו אמא שלי העבירה עליה מטלית ואכן, קילומטרים ספורים לריצה ואני מבינה שמלבד המוני האדם שרצו על הטיילת, מהטיילת ואל הטיילת נכחו בעיר בשעה המוזרה שש בבוקר בשבת - פקחים, שוטרים ומנקים.
בהשפעת "משהו אדיר עומד לקרות כאן" שעלתה מהאספלט נכנסתי הביתה מזיעה אך מאושרת והודעתי לחתיכים הצעירים שעד שאבא יחזור מאותם 12 קילומטרים (כן, אנחנו בד"כ נותנים "כיף" של חילוף כשאחד יוצא ואחת חוזרת) שיבחרו סרט, שזה במילים אחרות - תניחו לי שניה למות פה בשקט על הספה.
אלא שאמא מתכננת למות על הספה והחתיך ג'וניור הראשון מעדכן שהפעם הוא לא מוותר ואני חייבת לראות איתם את ספידי 3. אחרי רצף של "פליז אמא פליז אמא פליז אמא" הנחתי את עצמי על הספה, החתיך ג'וניור השני הניח את עצמו עלי וספידי נתן במנטרה: "אני מהיר, אני מהיר..".

**

מכוניות 1 (Cars) יצא לאויר העולם ב-2006 והביא איתו את ספידי החצוף, המתנשא, המותג, זה שעושה אורות גבוהים (קאצ'נג!) ומכוניות נופלות לרגליו. ספידי שלוקח לו משהו כמו 90 דקות להבין שדוק הדסון זה החיים ושיש דברים חשובים יותר מלנצח.
(ב- 2011 קיבלנו את מכוניות 2 אבל למרות שראיתי את הסרט משהו כמו 40 פעמים אני לא בטוחה שהצלחתי להבין אותו)
ואז, בקיץ האחרון, נולד האח הצעיר והסופר כשרוני - מכוניות 3:
ספידי גרסת 2017 הוא כבר לא מכונית המירוץ הצעירה והחצופה שאנחנו מכירים, מה שעבד לו (ולנו) אי שם ב- 2006 פחות עובד היום. הגלגלים כבר לא מה שהיו, המנוע חורק בעליות ואם כל זה לא מספיק נכפות עליו שיטות אימון מקוונות חדשות שהוא לא לגמרי מצליח להבין וליישם.
מההפסד הכואב לסטורם במירוץ הראשון ועד הסוף (שלווה, ברור, בדמעות שלי) אנחנו עוברים עם ספידי תהליך התפכחות והתבגרות. 
הסרט מרפרר בצורה כמעט מופתית בין חדש לישן, בין ותיק לצעיר, בין קידמה למסורתיות, בין ראש לרגליים.
ומתוך ניסיון להחזיק את המותג חי ונושם פורצת לחיינו קרוז, שהיא למעשה אחותי הממונעת ומביאה איתה אינסוף אנרגיות, כושר ביטוי והופעה סופר מדוגמת ובולטת. היא מצחיקה ומדויקת, היא מפקדת וגננת, היא מקניטה ומפרגנת, היא נוכחת ונעלמת ולאור כל היכולות הפנומנליות שהיא מפגינה יושב הצופה או למעשה נופל הצופה שדוד לגלגליה ולא מבין למה היא לא מתחרה על מסלול המירוצים.
כמעט חצי סרט היא מצליחה להחזיק פאסון, לשמור דיסטנס מספידי ולשחק אותה הכי "קול" שיש, אלא שאז מגיעה נקודת המפנה ובלי לעשות יותר מידי ספויילירים אנחנו נכנסים יחד עם ספידי לנבכי המנוע של קרוז ומגלים שכל היופי הזה, הכריזמה ויכולות האימון הפנומנליות שלה מכסים על בטחון עצמי מעורער מלווה בדימוי גוף בעייתי ובתפיסה העצמית שלה כבת בעולם של בנים. וזה בלי מילה על המשפט שאמרו לה בבית "אל תחלמי בגדול, כדי לא ליפול".

וספידי, חוזר בדמיונו לתורת אבותיו ומחלץ משם את כל הרגישות האפשרית שלמעשה הופכת ביניהם את התפקידים ומעבירה אותה לצד שבו היא צריכה להיות - על המסלול במקום על הקוים.
ספידי וקרוז מביאים לקדמת המסך וממחישים הלכה למעשה שהצלחה מגיעה בעבודה קשה, 
שבית תומך וסביבה שמאמינה בך ומחזקת אותך בהחלטות לאורך הדרך הם חלק בלתי נפרד מהיכולות הפיזיות  (מי אמר מטור וסאלי?)
שכל אחד צריך לימינו מאמן ש"רואה בך משהו שאתה אפילו לא רואה שהוא שם" (מי אמר דוק הדסון המלך?) 
ובעיקר - את ההבנה הכל-כך חשובה שברגע האחרון הזה, במטרים האחרונים לפני הדגל משבצות שחור.לבן שמתנוסס - אלו לא הגלגלים שמעיפים אותך קדימה, זו מחשבה שיוצרת מציאות והיא, וכמעט רק היא בלבד - מנצחת את המירוץ.


**

אין לי שום חיבה מיוחדת למירוצי מכוניות, ואם להיות כנה, עד יום חמישי שעבר גם לא ידעתי שיש לי חיבה מיוחדת למרוצי אופניים ואז הגיע יום שבת הזה עם קרוז וספידי שהיו למעשה הפוגה שלנו משידורים חיים רצופים של החבר'ה החמודים האלה על האופניים שעברו אותנו בפחות מעשר שניות בפנייה מאבן גבירול למרמורק אבל באופן דיי מפתיע שני האיוונטים האלו שנקשרו אצלי זה בזה העצימו תובנות על החיים וגרמו לי לומר תודה לחתיך ג'וניור הראשון שהתעקש שאני חייבת, פשוט חייבת לראות איתו סרט.







אחותי הממונעת פה בצהוב מצד שמאל

יום חמישי, 31 באוגוסט 2017

אמא הולכת לכיתה א


השינויים הכי גדולים בחיים הם אוסף של רגעים קטנים.
לכל מאורע משמעותי יש את הרגע הזה שלו. הוא נמשך לפעמים מאיות שניה, לפעמים דקה, לפעמים קצת יותר. רגע. עוד רגע אחד קטן בתוך אינספור רגעים שאפשר גם לקרוא להם החיים שלנו.
רגע אחד.
סצינה.
פריים.
תמונה.
קליק וזה עבר.
היה את הרגע הזה שהעיינים שלכם נפגשו בפעם הראשונה.
את הפעם הראשונה שהמפתח הסתובב בדלת דירת שני החדרים ששכרתם יחד ברחוב הכי יפה בת"א. 
את הרגע שפתחת את הדלת ו(לא) הבנת שהוא מציע לך נישואין.
ואת הרגע הזה תחת החופה שהוא עונד את הטבעת על האצבע שלך.
שנה של חיפושי דירה לקנייה מסתכמת בכמה דקות חתימה על חוזה אצל עורך דין מתנשא במגדלי עזריאלי.
ויש את הרגע הזה, לבד בשירותים לפנות בוקר שמופיעים שני פסים על מקל.
וכמה חודשים קדימה אחרי (לשמחתי, לא הרבה) שעות של כאב, בכי, לחיצות, חמצן ואפדיורל יש רגע אחד שבו אבא-חתיך חותך את חבל הטבור. רגע אחד הוא בפנים ורגע אח"כ הוא בחוץ.
והחיוך הראשון והכפית הראשונה שנכנסת לפה (ונירקת חזרה אלייך בדיוק רגע אח"כ) והפעם הראשונה שהוא עומד והפעם הזו שהוא מתיישב ופתאום איזה יופי הוא הולך לבד.
החיים הם רגעים.

**
החתיך ג'וניור הראשון עולה הבוקר לכיתה א'.
הגננת הופכת למורה, הגן לכיתה, התיק לילקוט,  למפגש קוראים מהיום שיעור ול"זמן החצר" - הפסקה.
אני מקווה שהוא יידע לקודד לפני שיידע לכתוב חיבור ושיפתח לעצמו ערוץ יוטיוב לפני שתסתיים לה מחברת כישורי חיים (אם למישהו יש מושג באילו כישורים לחיים מציידת אותם היועצת אני אשמח להתעדכן).
כמה מרגש לחשוב שחלק מהמתוקים והנרגשות האלו שיישבו לידו היום באולם ההתעמלות ילוו אותו כל החיים.
בעוד לא הרבה זמן הם יצעקו יחד "עופרים עופרים הננו" ויקבלו עניבות צהובות ואח"כ כמעט בלי קול מחובקים במעגל ביער הזורע הם יצרחו "אחים אחים אחים אחים אחים שמחה שמחה שמחה שמחה שמחה", הם יפרדו אולי לבתי ספר תיכון שונים אבל ילמדו יחד לתיאוריה, הם יתאהבו זה בזו ויפרדו, מישהו מהם ייצא מהארון ומישהי מהחבר'ה תעשה סמים קשים והם ילכו יחד להציל אותה מבר אפל באמצע הלילה, הם ישתו יחד את כוס האלכוהול הראשונה (עוד כשיהיה להם אסור. החתיך מציב כבר מעכשיו מארבי ארטישוק ברחבי ת"א) והם אמנם לא ילכו לצבא כי יהיה שלום אבל אם בכל זאת זה לא יסתדר, הם יבכו יחד בבקו"ם.
בכל חבורה מעתה ועד עולם (תודה אבא על שנים של מנטרה חוזרת, אני עדיין לעיתים מתקשה להבין את זה) יהיו חברים שהוא יאהב יותר וחברים שפחות.יהיו את אלו שיצחיקו אותו ואת אלו (החתיך מציב מארבי ארטישוק ברחבי ת"א, זוכרים?) שיגרמו לו לבכות. הוא יגלה לא פעם שהילד הכי חכם בכיתה הוא זה שלא מדבר וזה שמדבר הכי הרבה הוא דווקא זה שלא יודע כלום. הוא ילמד על מי לסמוך ויגלה שגם הוא מאכזב לעיתים רחוקות. לפעמים יבחרו אותו ראשון בכדורגל ולפעמים אחרון. ואין לי מושג איך לבשר לו את זה אבל גם הילדה היפה מהגן שהוא בטוח שתתחתן איתו כנראה תתאהב באחר.

הדור הזה של החתיכים ג'וניורים שלנו גדלים וגדלות להיות דור סופר מעולה - הם מחוברים יותר, לומדים מהר יותר, טכנולוגיים ועשירים במידע וידע, גדלים לעולם ששואף להיות שוויוני יותר, מקבל יותר ופתוח הרבה יותר. כי עולם שיש בו מואנה ודרדסית כגיבורה ראשית הוא עולם נכון יותר. 
נותר לנו רק לדאוג שהם יעצרו לפעמים לבהות. לשבת בערב במרפסת להסתכל על הירח ולחשוב איך במקום אחר מישהו עושה בדיוק את אותו דבר.
אנחנו חייבים ללמד אותם להשתעמם. לפתוח את העינים ולראות כל יום משהו חדש.
לא נותר לי אלא לקוות שהוא יפגוש בדרך מורים לחיים שיתמכו בכל אלו, כן כמו סבתא אוקה, כאלו שיסתכלו לילדים שלנו בעיינים וידעו לבנות ולעצב אותם בדרכם, לדבר לכל ילד את השפה שלו, להצמיח אותם מהטעויות והכשלונות וכולנו, גם המורים וגם אנחנו צריכים ללמד אותם להקשיב. פשוט להקשיב לאחר, במיוחד אם הוא שונה ממך.

**
היום הזה שמתחיל עכשיו הוא יום של רגעים.
יהיה את הרגע הזה שהוא ילבש את החולצה שכתוב עליה "שלום כיתה א'" ואת הרגע שהוא יגלגל את התיק-טרולי שלו בפעם הראשונה מחוץ לדלת.
וכמו הצעד הראשון ברגל ימין הביתה בפעם הראשונה שהכנסנו אותו בסלקל של סייבקס והדלת שברגע נסגרה מאחוריו הוא יצעד היום בשערי בית הספר, ברגל ימין כמובן.
בשש שנים שעברו בין לבין אני יודעת שהצלחנו להעביר לו את הדבר הזה שקשה לנסח במילים וגם לא צריך כי יש בדיוק ארבעה בעולם הזה שמרגישים. מרגישים את המבט, את האויר שזז בין החדרים בבית שלנו ואת הידיעה הבלתי מעורערת שהדבר הזה יחכה לו בכל פעם שהוא יפתח את הדלת.
אז אחרי ההכנות, ההתרגשות, אינספור הדמעות שלי, אינספור הדמעות החנוקות של החתיך, איחולי ההצלחה מכל עבר ועשרות המתנות שעיריית ת"א העריפה עליו. אחרי הטקס, מיליוני האייפונים שיונפו להם מול הפנים, הם יעלו לכיתה ואז יהיה את הרגע הזה שהדלת שעליה כתוב א'2 תיסגר והכל יתחיל. אבל יהיה את הרגע הזה שהדלת נסגרת והוא יהיה בדיוק רגע. רגע אחד.

בהצלחה ילד לב שלנו, הלב מתפוצץ מגאווה.




Popular Posts