עוד יבוא שלום עלינו

בשנת 2009 החתיך ואני גרנו בדירה קטנה ומתפרקת ברחוב הכי יפה בת"א.
חלון חדר השינה היה צמוד לדלת הכניסה לבניין ובשעות הבלתי שגרתיות שבהן הלכנו לישון באותם ימים זה היה קצת מעצבן לשמוע את כל מי שבא, במיוחד שליחים עם מירס.
בשירותים לא היתה ניאגרה, היה שם מין כזה דבר להוריד את המים כמו שהיה לנו בבית ספר היסודי והציפוי של האמבטיה התקלף.
בסלון, עיצבנו כיתה כדי שנוכל ללמוד יחד אבל רק אני ישבתי בה כי החתיך תמיד למד בשכיבה על הספה.
והיה גם מטבח, לא פרופורציונלי בגודלו לעומת הבית בעיקר בהתחשב בעובדה שבקושי היינו שם וגם כשהיינו, אכלנו בוולפנייטס ביהודה מכבי פינת ויצמן.
זו היתה כאמור, דירה קטנה ומתפרקת אבל היא היתה הדירה הכי טובה שהיתה לנו: מטר מהפארק, מה שהפך את הריצות שלנו להכי יעילות אבר, שם החתיך הציע לי נישואין, לשם חזרנו אחרי החתונה ואחרי שלושה סיבובי חניה באזור ועזבנו אותה רק כי רצינו ילד. וכי אבא של החתיך הכריח אותנו 💕

***

בינואר 2009 החתיך גוייס יחד עם "צוות אורי" למבצע עופרת יצוקה.
בזמן שהחתיך ארז תיק, אני ניסיתי להעביר את הזמן בלא לבכות אז נכנסתי למטבח בדירה הקטנה והמתפרקת והתחלתי לאפות עוגיות ועל אף שהקשר ביני לבין אלוהים מקרי מאוד נדרתי נדר שאם הוא יחזור בשלום - בכל פעם שהוא ייצא למילואים אכין עוגיות לצוות.
לצוות, וקופסא מיוחדת לאור שדרש קופסא משל עצמו אחרי שלא נשאר לו באחת הפעמים.

עוגיות צוות אורי גרסת 2009

***

שמונה ימים לא שמעתי ממנו בזמן עופרת יצוקה.
שמונת הימים הארוכים בחיי. השתכרתי כל ערב עם חברות וסה"כ הייתי במצב תפקודי טוב למרות שלא הפסקתי לבכות לשנייה.
אחרי משהו כמו שבועיים וחצי, מתוכם כאמור שמונה ימים בפנים, אהוד ברק הודיע בחדשות של שמונה שיש הפסקת אש ואני התחלתי לחשב כמה זמן לוקח לצאת מעזה ברגל.
בארבע לפנות בוקר הוא התקשר ואמר שהוא בחוץ, עשר דקות אח"כ אח שלי התקשר ואמר שהוא בחוץ.
אחרי שמונה ימים סוף סוף הפסקתי לבכות ואיכשהו העברתי את הזמן עד שש בבוקר ואז טסתי לשם עם קורסיקה שלנו עליה השלום.
סוף טוב הכל טוב.

שיר שבא אחרי המלחמה, אי שם בדרום הארץ 2009

===
אורי כבר לא מפקד על הצוות. הפסקתי לעקוב אחרי כמה שהתחלפו, נדמה לי שהנוכחי חתיך ורווק אבל מעבר לזה אני לא יודעת עליו כלום.
אור עבר, בחכמה יש לציין, לרס"פיה או משהו כזה.
והנדר הזה לפעמים לא בא טוב.
לפעמים אין לי חשק, לפעמים אין לי זמן. לפעמים הילדים רוצים להכין איתי וזה מטנף לי את המטבח.
אבל נדר זה נדר, מאז ינואר 2009 ועד (מתי) שהוא ישתחרר כבר.

עוד יבוא שלום עלינו.

נדר זה נדר גרסת 2018

ספידי מקווין התבגר

בקיץ דאשתקד פסענו אני ושלושת חתיכיי לסינמה סיטי לצפות בסרט ההמשך מבית פיקסאר לחברנו הטוב ספידי מקווין. קצת פחות מארבע דקות לתוך הסרט החתיך ג'וניור השני הודיע שלא בא לו והוא רוצה ללכת לסבתא אוקה. כיוון שלצערי הוא עוד לא מסוגל לצעוד מהסינמה סיטי לבית של ההורים שלי, נאלצתי להשאיר את החתיכים הבוגרים ולהפסיד את מה שמסתבר להיות אחד מסרטי הילדים המוצלחים של התקופה האחרונה.

**

שנה קדימה, חזרתי בשבת בבוקר דומעת מהתרגשות מריצת 12 קילומטרים שגרתית למדי ברחבי העיר.

לא מאוד התכוונתי לרוץ במסלול של הג'ירו אבל הורוד קרא לי בעקבותיו וכך מצאתי את עצמי רצה בחברת גדרות, דגלי ישראל ומלא אנשי הפקה הפזורים להם בהכנות אחרונות למירוץ ההיסטורי שהתקדש עלינו בצהריי אותו יום.

העיר לבשה חג ונראתה כאילו אמא שלי העבירה עליה מטלית ואכן, קילומטרים ספורים לריצה ואני מבינה שמלבד המוני האדם שרצו על הטיילת, מהטיילת ואל הטיילת נכחו בעיר בשעה המוזרה שש בבוקר בשבת - פקחים, שוטרים ומנקים.

בהשפעת "משהו אדיר עומד לקרות כאן" שעלתה מהאספלט נכנסתי הביתה מזיעה אך מאושרת והודעתי לחתיכים הצעירים שעד שאבא יחזור מאותם 12 קילומטרים (כן, אנחנו בד"כ נותנים "כיף" של חילוף כשאחד יוצא ואחת חוזרת) שיבחרו סרט, שזה במילים אחרות - תניחו לי שניה למות פה בשקט על הספה.

אלא שאמא מתכננת למות על הספה והחתיך ג'וניור הראשון מעדכן שהפעם הוא לא מוותר ואני חייבת לראות איתם את ספידי 3. אחרי רצף של "פליז אמא פליז אמא פליז אמא" הנחתי את עצמי על הספה, החתיך ג'וניור השני הניח את עצמו עלי וספידי נתן במנטרה: "אני מהיר, אני מהיר..".

**

מכוניות 1 (Cars) יצא לאויר העולם ב-2006 והביא איתו את ספידי החצוף, המתנשא, המותג, זה שעושה אורות גבוהים (קאצ'נג!) ומכוניות נופלות לרגליו. ספידי שלוקח לו משהו כמו 90 דקות להבין שדוק הדסון זה החיים ושיש דברים חשובים יותר מלנצח.

(ב- 2011 קיבלנו את מכוניות 2 אבל למרות שראיתי את הסרט משהו כמו 40 פעמים אני לא בטוחה שהצלחתי להבין אותו)

ואז, בקיץ האחרון, נולד האח הצעיר והסופר כשרוני - מכוניות 3:

ספידי גרסת 2017 הוא כבר לא מכונית המירוץ הצעירה והחצופה שאנחנו מכירים, מה שעבד לו (ולנו) אי שם ב- 2006 פחות עובד היום. הגלגלים כבר לא מה שהיו, המנוע חורק בעליות ואם כל זה לא מספיק נכפות עליו שיטות אימון מקוונות חדשות שהוא לא לגמרי מצליח להבין וליישם.

מההפסד הכואב לסטורם במירוץ הראשון ועד הסוף (שלווה, ברור, בדמעות שלי) אנחנו עוברים עם ספידי תהליך התפכחות והתבגרות. 

הסרט מרפרר בצורה כמעט מופתית בין חדש לישן, בין ותיק לצעיר, בין קידמה למסורתיות, בין ראש לרגליים.

ומתוך ניסיון להחזיק את המותג חי ונושם פורצת לחיינו קרוז, שהיא למעשה אחותי הממונעת ומביאה איתה אינסוף אנרגיות, כושר ביטוי והופעה סופר מדוגמת ובולטת. היא מצחיקה ומדויקת, היא מפקדת וגננת, היא מקניטה ומפרגנת, היא נוכחת ונעלמת ולאור כל היכולות הפנומנליות שהיא מפגינה יושב הצופה או למעשה נופל הצופה שדוד לגלגליה ולא מבין למה היא לא מתחרה על מסלול המירוצים.

כמעט חצי סרט היא מצליחה להחזיק פאסון, לשמור דיסטנס מספידי ולשחק אותה הכי "קול" שיש, אלא שאז מגיעה נקודת המפנה ובלי לעשות יותר מידי ספויילירים אנחנו נכנסים יחד עם ספידי לנבכי המנוע של קרוז ומגלים שכל היופי הזה, הכריזמה ויכולות האימון הפנומנליות שלה מכסים על בטחון עצמי מעורער מלווה בדימוי גוף בעייתי ובתפיסה העצמית שלה כבת בעולם של בנים. וזה בלי מילה על המשפט שאמרו לה בבית "אל תחלמי בגדול, כדי לא ליפול".

וספידי, חוזר בדמיונו לתורת אבותיו ומחלץ משם את כל הרגישות האפשרית שלמעשה הופכת ביניהם את התפקידים ומעבירה אותה לצד שבו היא צריכה להיות - על המסלול במקום על הקוים.

ספידי וקרוז מביאים לקדמת המסך וממחישים הלכה למעשה שהצלחה מגיעה בעבודה קשה, 
שבית תומך וסביבה שמאמינה בך ומחזקת אותך בהחלטות לאורך הדרך הם חלק בלתי נפרד מהיכולות הפיזיות  (מי אמר מטור וסאלי?), 
שכל אחד צריך לימינו מאמן ש"רואה בך משהו שאתה אפילו לא רואה שהוא שם" (מי אמר דוק הדסון המלך?) 
ובעיקר - את ההבנה הכל-כך חשובה שברגע האחרון הזה, במטרים האחרונים לפני הדגל משבצות שחור.לבן שמתנוסס - אלו לא הגלגלים שמעיפים אותך קדימה, זו מחשבה שיוצרת מציאות והיא, וכמעט רק היא בלבד - מנצחת את המירוץ.

**

אין לי שום חיבה מיוחדת למירוצי מכוניות, ואם להיות כנה, עד יום חמישי שעבר גם לא ידעתי שיש לי חיבה מיוחדת למרוצי אופניים ואז הגיע יום שבת הזה עם קרוז וספידי שהיו למעשה הפוגה שלנו משידורים חיים רצופים של החבר'ה החמודים האלה על האופניים שעברו אותנו בפחות מעשר שניות בפנייה מאבן גבירול למרמורק אבל באופן דיי מפתיע שני האיוונטים האלו שנקשרו אצלי זה בזה העצימו תובנות על החיים וגרמו לי לומר תודה לחתיך ג'וניור הראשון שהתעקש שאני חייבת, פשוט חייבת לראות איתו סרט.

אחותי הממונעת פה בצהוב מצד שמאל