אשתו של חתיך

רגע לפני שהפיק-אפ הגיע עוד ניגבתי את הדמעות.

2006 היתה השנה הטובה בעידן הרווקות שלי. זו השנה שבה הכרתי מחדש את העולם. תרתי משמע. זו היתה שנה רוויה בהכל מהכל - היו בה אלכוהול ומסיבות, היו בה מבחנים ועבודות, היתה בה מלחמה ארורה, היו בה אינספור שעות אויר שהובילו לניו-יורק, במהלכה נכנסתי לדירת שותפות בפעם הראשונה. ב- 2006 חידשתי חברויות ישנות וטובות וגיליתי מחדש תחביבים שנזנחו.

ב-2006 היו הרבה דייטים וגם כאלה שלא היו בדיוק דייטים אבל היו. התאהבתי בה קלות, התאהבתי בה קשות. זרקתי ונזרקתי.

גם באמצע מרץ נזרקתי שוב ולכן, ב- 14 למרץ רגע לפני שהמונית הגיעה עוד ניגבתי את הדמעות.

אבל אז הגיע הפיק-אפ ואסף אותי לטיסת המבחן שלי במחלקת עסקים, היעד - בנגוקוקה, סופ"ש ארוך. 

תיכננתי להרביץ טיסה מהסרטים, לפגוש את מורגי בבריכה ולספר לו שהבחור האידיוט שהלווה ממנו את קסדת החצי זרק אותי (ושהקסדה עדיין אצלו), לנסות להתארגן על איזה יציאה נחמדה בערב שתכלול פתאי, אלכוהול ומסיבה ולקוות שבצוות יהיה מישהו מספיק חתיך בשביל להעביר איתו את הלילה.

**

שום דבר לא הכין אותי למאבטח החתיך שעלה לאוטובוס. כאילו אחרי שנה ומשהו באויר התרגלתי שמידי פעם עולים מאבטחים חתיכים לאוטובוס אבל לא חתיך כזה. ובטח לא חתיך כזה שעוד לא הכרתי.

"אילן" הוא בטח אמר אבל אני ככל הנראה הייתי עסוקה בלפרק אותו במוחי לפרטים חשובים כמו - סריג פסים חום-לבן שיושב על גוף משורטט להפליא, חיוך מבויש ועיניים טובות מידי. 

כל שנותר לי הוא להתפלל לאלוהיי ה- seat selection שהוא יושב אצלי במחלקה והתבאסתי מאוד לגלות שתפילותיי לא נענו.

מפה ועד בנגקוק היתה לי משימה אחת - לגלות האם לאילן (שבמשך כל הטיסה קראתי לו עידן) יש או אין חברה.

אילן, התברר לי כמה שנים אח"כ, היה עסוק במשך 13 השעות לבנגקוק להבין למה הדיילת מהביזנס כ"כ נחמדה אליו. 

המשימה שלי נכשלה, אף אחד בצוות לא הכיר את אילן ואילן, כאמור, היה עסוק בלשחק אותה קשה להשגה. נאלצתי לקחת את המושכות בידיים ולתחמן את העלייה לאוטובוס בצורה כזאת שלא תהיה לי ברירה אלא להתיישב לידו. שלוש דקות לתוך הנסיעה והמשימה פוצחה - אין לו חברה! את אנחת הרווחה שלי היה אפשר לשמוע עד מזכרת בתיה.

**

אני זוכרת לפרטי פרטים את השהייה שמחלקת את חיי ללפני "החתיך" ואחרי "החתיך". את מספרי החדרים (שאיחדנו לאחד), מי היה איתנו באיזו מסיבה, מה אכלנו, בעיקר מה שתינו, הסמסים שכתבנו (נו טוב, אני כתבתי) לחברות בארץ, באיזו אמתלה טיפשית ביקשתי את הטלפון שלו (הוא היה בקומה שש ב- MBK ואני החלטתי לרדת לחמש), מה לבשנו, הפרקים של "נמלטים" שראינו וטמפרטורת המים בבריכה של המלון.

אלא שהיום, אחרי כמעט עשר שנות חברות, קשה לי לשחזר את התחושה שממנה חזרנו מבנגקוק. תחושת הסטוץ.

לא חשבתי שאילן יתקשר אלי אחרי שנעזוב את השטח האוירי, לא בטוחה שגם מאוד רציתי. 

אבל הוא התקשר והוא המשיך להתקשר ולשמחתי, הוא מתקשר אלי עד היום. (לא תמיד עונה לסמסים ומיילים מרגשים שאני שולחת לו. לא רושם תגובות על הפוסטים שלי בפייסבוק. אבל הוא מתקשר)

קחו לכם רצף של קלישאות על חברות טובה, על אהבה אמיתית ושותפות בדרך ותקבלו את אילן ואותי אבל, אם להיות כנה, ברגעים הקשים שלנו מה שמחזיק אותי באמת זה מבט אחד אליו שמחזיר לי מאבטח חתיך בסריג פסים חום-לבן שיושב על גוף משורטט להפליא, חיוך מבויש ועיניים טובות מידי.  

אמא לילד שני בן שנתיים

בסופ"ש חגגנו לעדי שנתיים. אמנם תאריך הלידה שלו הוא בשבוע שעבר אבל עקב שיבוש של לוח הזמנים המשפחתי שלנו (החתיך היה בניו יורק) דחינו את חגיגות היום הולדת בשבוע, רצה השם וזה גם נפל פלוס-מינוס על התאריך העברי, אז אפשר להגיד שגם הרווחנו מצווה על הדרך.

עדי בן שנתיים והוא הילד השני הכי טוב שיכולתי לבקש.

אם עדי היה ילד ראשון, ככל הנראה לא היה לנו ילד שני כי מאגרי האנרגיה ההוריים שלנו היו מתרוקנים לחלוטין אבל עדי, כמו עדי, ידע בדיוק מתי להיוולד כי הורים לילד שני כבר יודעים לחדש מאגרי אנרגיה.

גם בימים שנדמה שהם התרוקנו לחלוטין.

תפאורה של ארוחת ערב סטנדרטית, כולל איקוח. לכיסא של איקאה שלום.

החתיך ג'וניור השני בן שנתיים וזה מסכם שנתיים שבהן אי אפשר לעזוב אותו אפילו לשנייה לבד.

זה שהטלוויזיה שלנו עדיין פיזית עומדת על תילה זה נס וזה שהקודי עדיין מתפקד על מיני מחשב חיצוני זה נס גלוי - לרוב הילדים יש חיבה לשלטים של הוט, לעדי יש חיבה לחיבורי USB, כפתורים של ממיר אבל יותר מכל - לשלט של האפל טי.וי.

בניגוד לאחיו הבכור שהקשר בינו לבין אחיזת עיפרון תקינה מתחזק מיום ליום בשאיפה שעד שיגיע בשנה הבאה לכיתה א' ישתמשו במקלדת במקום בעטים ובאייפד במקום מחברת - נדמה שהחתיך ג'וניור השני יצא מרחמי כשהוא אוחז בעט נובע, שזה כמובן דבר מבורך שהילד מצייר בגילו הצעיר עיגולים וקווים ושאר קשקושים אבסטרקטיים תחת הכותרת "אוטובוס" ועוד מבורך בקטגוריה הזו הוא שהקירות המקושקשים היחידים הם בחדר המשחקים ולא בכל הבית, אם לא לוקחים בחשבון שניה אחת של חוסר תשומת לב שבה ועדת הקישוט בראשותו החליטה לעטר בעט כדורי את הספה בסלון.

יש לעדי את החיוך הממזרי הזה ששמור לילדים שיודעים שאסור לעשות משהו אבל הם בכל זאת מנסים ולרוב גם מצליחים - אין ארון שלא נפתח, אין מגירה שלא נטרקת, אין מכשיר חשמלי שלא נלחץ.

מכונת כביסה מסתובבת שוות ערך למסיבת טבע עבורו. גיסתי, נוטה לומר עליו שהוא "באורות" - סלנג ידוע של מי שעובדת עבודת קודש עם נערים שהיא אוספת מהרחוב מסטולים (בתקווה מוודקה).

לקח לנו לא הרבה זמן להבין שאנחנו צריכים להיות מרחק ספרינט מעדי כל הזמן. 

לעומת הגירסה הבכורה שעוצרת כשצועקים לה "עצור", מפסיקה כשאומרים לה "מספיק" ושאותרה בסיום גן טרום חובה ל- 8200, גירסת ההפעלה שנת 2014 נוסעת דוּך לתוך מעבר חצייה, קופצת ראש לבריכות אקולוגיות בעיר ובתחילת הקיץ התקשרו מהמפל"ג של רובאית 13 להבין למה הוא לא חתם על הנגב. עדי, ואני אמרתי את זה כבר בגיל חודשיים, הוא נגביסט חוד בנשמה. 

בעוד שגירסת שנת 2011 היא שקטה, מסתכלת מהצד ופועלת רק כשהיא נדרשת כפי שלימדו אותה אבותיה ממשרד רוה"מ, הגירסה המאוחרת צורחת בדציבלים על אנושיים. שככה יהיה לי טוב שלילה אחד כמעט הכנסתי אטמים לאוזניים, ותודה למחלקת הביזנס של אלעל שהביאוני עד הלום.

עדי בן שנתיים והוא הילד השני הכי טוב שיכולתי לבקש, הוא מביא אותנו לקצה ואז מחייך ומוחא כפיים והקצה הופך לאמצע. עדי שר והלב שר איתו. הוא ילד שמח בצורה קיצונית ואין לו שנייה של מנוחה - הוא נמצא בתזוזה מתדמת שאפילו פרק של סמי הכבאי לא מצליח ליישב על הספה ואי אפשר, פשוט אי אפשר להישאר אדישים אליו.

ב"חופשה" האחרונה שלנו ביוון כשהחתיך והחתיך ג'וניור הראשון בדקו את היכולות של מגלשת המים, עדי ואני נשארנו יבשים משהו על גדות הבריכה - אחרי שמיצינו את הצומצומים, המכוניות הקטנות, קטיפת עלים מהשיחים, בדיקת מערכת ההשקייה ומיחזור אשפה - עדי התחיל לטייל לו בין הנופשים על שפת הבריכה בצהלות עליזות, המבט שלי נדד בין מגלשת המים לפושטק המטייל כשלפתע אני שומעת צחוק בריטי מתגלגל תוך אמירה: 

"it seems that he really likes your toes honey"

תוך שאני תוהה ביני לבין עצמי מי likes איזה toes אני מורידה את המבט ומגלה שעדי ממשמש את אצבעות הרגליים של המשתזפים הבריטים המצחקקים.

הוא שאמרתי - אי אפשר להישאר אדיש אליו.

אז בסופ"ש הסתיימו חגיגות הדידון-הולדת אלא שאצל דידון החגיגות אף פעם לא מסתיימות כי החיים לצידו ומלאכת החינוך והגידול שלו היא חגיגה אחת גדולה. 

קראנו לו עדי כי חשבנו שזה שם יפה, לא היתה איזו משמעות נסתרת (היה קובץ אקסל נסתר שדירג שמות בנוסחא משותפת לי ולחתיך לפני שיצאנו לבית חולים אבל זה לא קשור לסיפור ויש איזו תיאוריה שהמצאתי על שרשרת שאבדה לי במהלך ההיריון שאפשר לקרוא עליה כאן) לפני כמה חודשים הייתי עם עדי ב"פעמית סטור" כהרגלו בקודש הוא צרח וצעק ושר ומלמל והוריד סחורה מהמדפים, מאחורי בתור עמד איש מבוגר שצחק ממנו ופנה אלי ברגע של שקט:

- "איך קוראים למתוק הזה?"

- קוראים לו עדי, עניתי גאה

- "מעניין, פעם לילדים שובבים היו קוראים ת-כשיט, היום קוראים להם עדי"

- תשמע אדוני, אמרתי לו עם דמעות בעינים, אין לך מושג כמה אתה צודק, המשפט הזה שלך יילך איתי לכל החיים

מזל טוב דידון שלנו, אתה הילד השני הכי טוב שיכולנו לבקש.

בגלל שאני אוהבת את החתיך, בחרתי תמונה שבה הוא לא לבוש בגלימת זהב. מוזמנים לדמיין