בחופש הגדול האחרון AKA חוה"מ פסח, חרפתי נפשי ביחד עם נילי, חברתי חברת האמת ולקחנו את הילדים באוטובוס לראות את הסרט "רובינזון קרוזו" - הסרט היה נסבל מינוס, נילי הצילה פנדות באייפון, אני אכלתי פופקורן והתלהבתי לפרקים מהאנימציה המדהימה ואיכשהו, בסוף זה נגמר.
הילדים סה"כ נהננו מהסרט אבל בעיקר דיברו בשבועות שאח"כ על הטריילר של "אנגרי בירדס", מי ייקח אותם ל"אנגרי בירדס" (דודעודד) ואיך יהיו להם צעצועים של "אנגרי בירדס" (תודה למקדולנדס שהביאונו עד הלום).
את עייני תפס דווקא הטריילר של "מוצאים את דורי".
דורי, היא מסוג שחקני המשנה שבקלות יכולים להפוך לדמות ראשית ואכן, השכילו פיקסאר ויצרו עבורה את הסרט "מוצאים את דורי" שהוא בעצם "מוצאים את נמו 2".
בשנים האחרונות דורי ואני התקרבנו. לא ננקוב בשמות כמובן אבל יצא שהכרתי מישהו שהוא והיא חולקים מבנה אישיותי דומה, או ככה לפחות חשבתי.
עד סוף הפוסט אני אוכיח לכם שדג (לפחות דג פיקסארי) אכן מחזיק במבנה אישיותי ועוד לא השתגעתי לגמרי.
עד סוף הפוסט אני אוכיח לכם שדג (לפחות דג פיקסארי) אכן מחזיק במבנה אישיותי ועוד לא השתגעתי לגמרי.
**
בסרטי ילדים מדובבים יש אווירה חופשית - לגיטימי לדבר בקול רם, לשאול שאלות הבהרה בקול רם ולדבר בקול רם כמובן על צרכים "אמא, יש לי פיפי דחוף", למשל, היא אמירה שנשמעת יותר מפעם אחת בכל חלל שיש בו יותר מעשרים ילדים.
לידנו אי שם בשורה 17, באולם "סיטי הול" בסינמה סיטי הושיב אבא אחד שתי אחיות ויצא לשתות קפה בשקט בחוץ במקרה הטוב או לראות סרט עם אמא שלהן במקרה הטוב יותר וכשהאחות הגדולה לא צעקה על האחות הקטנה ש"תסתום כבר" היא סיננה לעצמה אחת לכמה דקות "איזה סרט נפלא" ואכן זה סרט כל-כך נפלא ועל אף שזה לא הסרט הראשון של החתיך ג'וניור הראשון (החתיך ג'וניור השני בינתיים מצליח להחזיק את השיר "היום יום הולדת" בריפייט באייפד בערך 10 פעמים - מה שמביא אותו לעשרים דקות ריקוד וקשב ולצערו כי רב, זה לא מספיק כדי לבוא איתנו לקולנוע והוא נאלץ להסתפק במופע הבידור "סבא איתן וסבתא אוקה" או שזה בעצם "מופע הבידור של עדי" והקהל השבוי הוא סבא וסבתא, תלוי איך מסתכלים על זה) אבל זה לגמרי הסרט הראשון ששווה לכתוב עליו.
**
דורי היא "ילדגה" (ילדה+דגה, שזו הזדמנות מצוינת לומר שהדיבובים של סרטי הילדים האחרונים הם דיבובים מצוינים, מצחיקים, נאמנים למקור או שיש מצב שפשוט התרגלתי) שיש לה בעיה בזיכרון לטווח הקצר כלומר, היא דגה עם מוגבלות מולדת אבל כמו כל יצור חי עם מוגבלות היא מפצה על כך באיכויות נפלאות אחרות.
דורי משתמשת בחשיבה יצירתית וכוח רצון יוצא דופן כדי להתגבר על הקושי הבלתי אפשרי שבמסגרתו היא לא מצליחה לזכור כמעט כלום.
על אף שמצופה ממישהי כזו לשחות נגד הזרם או להיות תמיד מהקופצים בראש, דורי ממש לא כזו.
היא שוחה עם הזרם, היא אוהבת את הזרם ולא מתנגדת לו ובכל מקום שנכון לה אתגר היא נעזרת בכל מה שעומד לרשותה כדי להצליח:
כשנסגר אקווריום - היא פותחת צנרת, כשהיא הולכת לאיבוד בצנרת היא מקפיצה את עצמה לבקבוק מים של תינוק, היא עוצרת את התנועה בכביש ראשי ומצליחה להיכנס קלות לתוך משאית נוסעת רק כדי להציל חברים טובים ולצורך כל אלו היא מתחברת עם כל בעל חיים שהיא מוצאת בקרקעית הים מקטנטני הסרטנים ועד כרישה קצרת רואי וחברותית במיוחד. באופייה המשגע היא מצליחה לסחוף אחריה את כולם, המעטים שלא מצליחים להבין אותה - מפסידים.
כמו בכל סרט של פיקסאר גם ב"מוצאים את דורי" מתקיימים רבדים על רבדים של פרשנויות ולא נחסכת מהצופה המבוגר נימה ביקורתית נוקבת על בני האדם שנעשית בעזרת האנשה של כל דבר אפשרי כמעט - כולל דג צעצוע.
זה סרט מצחיק מאוד, מעניין, זורם, קולח (תרתי משמע - בכל זאת מדובר בתפאורה ראשית שהיא - ים) ולתוהים מבינכם, כן, גם בסרט הזה היה רגע שבו הצלחתי להביך את עצמי בעיני בני בכורי בן החמש ולהתרגש עד כדי דמעות וטישו.
**
אין כאן ספויילר אבל אני חייבת ללכת עם האמת שלי ולשלוח אתכם לראות את הסרט רק שאתם מצויידים במידע שיש לסרט שני סופים. אחד מהם מושלם ומלווה בפסקול מושלם עוד יותר והשני, מיותר.
בשתי הדקות האחרונות והמיותרות האלו החתיך ג'וניור נעמד (יחד עם עוד כמה מבני עמו) שמחו בקול רם "נו זה כבר משעמם" ואני נאלצתי להסכים.
מה שהסתדר לי בראש, לשמחתי, בזמן שפי אומר "ששש ששש" הוא שכל השנים האלו טעיתי לחשוב על אותו מכר שלי שהוא ודורי הופרדו בלידתם. למעשה, הבנתי היום, כל מה שמחבר בינהם זה מבט חלול בעיניים וזיכרון פגום לטווח הקצר. בכל השאר - דורי הדגה עולה עליו ועל מבנה האישיות שלו והיתה יכולה ללמד אותו דבר או שניים גם בעולמנו היבש.
**
והחתיך ג'וניור הראשון, אתם בוודאי שואלים את עצמכם, עם מה הוא יצא מהחוויה הזו באולם הסיטי הול שבפאתי הסינמה סיטי?
אז בסיום הסרט בדרך ל"פיפי דחוף" שאלתי את עומר איזה חלק הוא הכי אהב והוא אמר שדורי הזכירה לו את ג'וי (מופלאת המופלאות, הכוכבת הראשית של הסרט "הקול בראש" שאתם חייבים לעצמכם ולילדים שלכם אם לא ראיתם עדיין - הנה לינק לפוסט שכתבתי עליו אם אתם מרגישים, בצורה מוזרה כלשהי, שטרם שבעתם ממני להיום)
"ג'וי?" הבטתי בו במבט של אימוג'י המום
"כן אמא, גם ג'וי הולכת לאיבוד בראש של ריילי וגם לה קשה מאוד לחזור אבל היא לא מוותרת עד שהיא מצליחה"
נשארתי אימוג'י המום.
**
זה כמובן לא קרה אם לא עשינו סלפי חשוך באולם הקולנוע. הנה:
