קודם כל גילוי נאות - דפנה היא החברה הכי טובה שלי. קשרים מסוג כזה שאין עליהם עוררין. שזמן לא יכול להם. קשר שקשה להסביר למי שאין כזה בדיוק. יש דברים שרק דפנה יודעת עלי, גם בעתיד - למודת ההיסטוריה המשותפת שלנו - אני יודעת שיש דברים שרק דפנה תדע.
אנחנו שונות בתכלית. אין ביננו כמעט דבר אחד דומה. אנחנו נוהגות להשתמש כבר שנים במשפט "אני לא אוהבת את זה, אבל זה יפה עלייך" כי אין לנו אותו טעם - לא בבגדים, לא באוכל, לא בבחורים (כשזה עוד היה רלוונטי).
אני רגשנית, קיצ'ית ("אמא כשאת מתרגשת את בוכה ואני כשאני מתרגש אני משתולל" נוהג לומר לי בחכמה החתיך ג'וניור הראשון) היא צינית, מצחיקה, החננה הכי מגניבה שאתם מכירים.
אני בקושי סחבתי שני תארים במכללות, היא דילגה בקלילות בין שני תארים באוניברסיטת ת"א ובשניהם סיימה כמצטיינת דיקן.
אני מכורה לריאליטי, לטראש הקשוח ביותר סטייל The Voice ומשחקי השף. היא קוראת מחזות רוסיים פמינסטיים וצופה בסרטים אוזבקיים.
אני Corporate Material, היא עצמאית בערך מהיום שעזבה את המלצרות.
ולעניינו היום:
בכל הקשור לבמה - אני נשארתי מאחורי הקלעים והיא עושה תאטרון.
סימנים ראשונים לעומד להתרחש נראו כבר בסוף כיתה ט' כשאני לוהקתי אחר כבוד לצוות פועלי הבמה והיא - כתבה, ביימה ושיחקה את כל מסיבת הסיום. ומאז, זה נשאר ככה ואני מלווה אותה בדרך מעוררת ההשראה וההערצה שהיא עושה בתאטרון הישראלי. עולם ומלואו אגב, אבל זה כבר לפוסט אחר. יש הצגות שאני ראיתי איתה שלא ידעתם שנכתבו בכלל.
אני נהנית ונרגשת לנסוע באש ובמים (דרום ת"א, באר שבע, יו ניים איט) לכל ההפקות שהיא אמונה עליהן. מאז שהיא בעסק פיספסתי רק הצגה אחת תחת שרביטה (הצגת רחוב בפסטיבל בת ים, אם אתם ממש רוצים לדעת) אבל שלחתי את ההורים שלי. שיהיה ייצוג.
אני תמיד משתדלת להגיע לבכורה, מאז הילדים אני פחות ממושמעת ולא היתה מאושרת ממני לפנות את כרטיסי ומקומי (כשצריך) בהצגות הראשונות לנבו.
נבו, בעלה שיחיה, שפרץ לחיינו בסערה לפני קצת יותר משנתיים וכמעט הכל כבר נכתב ודובר תחת החופה על היופי הזה שביניהם. אבל זה, כאמור, ביניהם.
**
לפני שנה וחצי בערך ישבנו יחד ביום שישי בערב והם דיברו ביניהם על פגישת עבודה שהם מתכננים לעצמם לשבת בבוקר, הרמנו אליהם מבטים שואלים והם סיפרו באגביות על מחזמר לילדים שנבו כתב ודפנה בשאיפה תביים ושהדד-ליין להגשה לפסטיבל חיפה להצגות ילדים הוא מחר. שיחה סתמית כזאת, בין חברים. אנחנו עובדים בקורפורייטים משעממים יחסית ומספרים להם על מסעדות חדשות שמצאנו בתן-ביס/סיבוס והם עושים אמנות - כותבים ויוצרים, שולחים טיוטות ואז תיקונים, מספרים סיפור ובודקים עלינו אם הוא עובד. מתייעצים מידי פעם. אז שיחה כזאת על "דד ליין", מחזה לילדים. היא לא שיחה מאוד שונה בנוף השיחות הרגיל שלנו.
הלכנו הביתה.
למחרת, קיבלתי מהם מייל, הנושא "ברוכה הבאה לאופוריה!" - 40 עמודי מחזמר לילדים מאת נבו זיו. צללתי בין הדפים, שקעתי לעולם הקסום שנבו כתב, מצאתי בין המילים שלו את דפנה ואותו ואת עצמי ואת חתיכיי, עולם שלם של רגשות קם לתחייה.
אני מכירה את תהליך היצירה היטב ויודעת שללדת הצגה זה כמעט כמו ללדת ילד ולכן, ידעתי שזה ייקח זמן עד שנוכל לשבת באולם תיאטרון ולצפות בילד הראשון שלהם. אבל זמן - בעיקר כשמביטים עליו לאחור - חולף מהר.
**
יום שני לחוה"מ פסח. לקחתי איתי מבוגר אחראי נוסף ויחד מצוידים בילד וילדה ואחרי מסע בין-עירי שכלל הליכה ברגל - רכבת (מילה טובה, לא יאומן, לרכבת ישראל על רכבת שהגיעה בזמן, עם מקום ומיזוג ונחתה ביעדה ללא עצירות בדרך) ונסיעה קצרה במונית, זמן המתנה קל של כשעה (השתמשתי בכל רעיונות העברת הזמן היצירתיים שעמדו לרשותי כולל - משימת בילוש למצוא את נבו)והנה, אנחנו יושבים באולם "קריגר" בחיפה והאורות כבים, אני מסתכלת על החתיך ג'וניור הראשון שמתנדנד על הכיסא ויודעת שממש עוד רגע יתחיל על הבמה קסם בניצוחה של דפנה, קסם שעד עכשיו היה שמור למבוגרים בלבד. מבחינתי, ויש מצב שנבו ודפנה חולקים עלי, הם כתבו ושיכתבו, ליהקו ועבדו כ"כ קשה רק בשבילו.
**
שעה ורבע עומר ישב כמעט מרותק. הוא שאל שאלות רלוונטיות וצחק במקומות הנכונים ומחא כפיים. זו לא ההצגה הראשונה שהוא ראה, גם לא השנייה וכשאנחנו לוקחים אותו להצגות אנחנו מקפידים בד"כ על התכנים (לא כולל המופעים המצווחים מתחת לבית שלנו בימי רביעי) כלומר, הילד יודע לזהות איכות כשהוא רואה אותה. וניכר שהוא ראה אותה.
בדרך הביתה דיברנו מעל הראש של הילדים מה היינו אומרים על ההצגה אם לא היינו קשורים בקשרים עבותים למחזאי ולבמאית והחלטנו בערך ככה:
ראינו הצגה מתוחכמת, מושקעת, עשויה לפרטי-פרטים, תלבושות שהן לא פחות מפאר היצירה, קאסט מושלם שעושה פלאים בטקסט ושר שירים קליטים ומצוינים שהמשיכו להתנגן בראש הרבה אחרי שכבר שבנו לגבולות תל-אביב.
דפנה, שהיא אמיצה לא פחות ממה שהיא יפה, החליטה שאת דמויות הילדים ישחקו ילדים וכיוון שהיא גאון התמונות שבהן מופיעים ילדים משאירות אותנו ההורים (ונראה לי שגם את הילדים) נמסים על רצפת התיאטרון, מחכים לעוד.
נבו מספר סיפור חכם שמפגיש אותך כהורה עם מסר רגשי (ממסרים חינוכיים ונדושים על אהבת הזולת שבענו) ולעומת הפקות אחרות של דפנה בהן הבוקס בבטן מהדהד לתקופה, כאן (בכל זאת מחזמר לילדים ויש קונפטי ובלונים והרבה דברים טובים אחרים. לכו לראות) הבוקס מרוכך מעט אבל המחשבות נשארות, טבועות בנו ההורים כמו גם בילדים - עד הפעם הבאה.
כי הצגה טובה אצל ילדים נמדדת בזה שהם מבקשים לראות אותה לפחות פעמיים.
**
ולסיכום, כמובטח, קיטש במיטבו:
שיר הסיום של "אופוריה - העיר השמחה בעולם" הוא הקלאוז'ר המושלם להצגה המקסימה הזו ובדיוק באמצע הנאמבר עומר נעמד, מטה את פיו לאוזני ולוחש לי בשקט: "אמא, איך שההצגה תסתיים אני חייב ללכת לדפנה ולהגיד לה שזו הצגה ממש יפה" וזהו, הסכר הפתוח נפרץ ודמעות ההתרגשות בכו את עצמן במלוא הדרן (לעומת במהלך ההצגה שהצלחתי להסוות אותן יחסית טוב).
ואכן, החתיך ג'וניור הראשון אמנם דילג בדילוגי שמחה לעבר הקונטרול כשההצגה הסתיימה אבל כשהוא הגיע לדפנה הוא התבייש, כי בכל זאת הוא בן 4.5 ומה שנשמע טוב כשלוחשים באוזן של אמא, במציאות הוא קצת יותר מביך וזה בסדר, אמרתי לו אח"כ בשקט, כי איך אומרים באופוריה - מה שהכי חשוב הוא להיות עצמך.
 |
| רגע לפני שהקסם מתחיל |
פסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים חוה"מ פסח
מאת: נבו זיו בימוי: דפנה זילברג מלחין ומנהל מוסיקלי: אהוד פרידמן כוריאוגרף: אנדראה מרטיני מעצב תפאורה: ניב מנור מעצבת תלבושות: שירה וייז מעצב תאורה: אמיר קסטרו מפיק: אהוד ורדי פסנתרנית ומדריכת שירה: מיכל סולומון הדרכת תנועה: מאמי שימזקי ע. במאית: מיכל פינטו
בהשתתפות: יוסף אלון, אפרת ארנון, איציק גולן, יואב היימן, כנרת לימוני, נעמה נחום, עופר עמרם
שחקנים ילדים: איתמר אוחובסקי, אמיר בנאי, איתן גולברי, סופיה (סוסו) גולן, טליה זכריה, זוהר זילברבוש, משי לואיס, נטע רוט
