מזדקנת

היום אני בת 34 ואני מוצאת את 34 גיל בעייתי. הוא גיל תקוע כזה, אפילו לא בדיוק אמצע העשור. על יד.

בני הארבע רואים אותי בתור "אמא של עומר לוי" וזה קונספט שלקח לי ארבע שנים להתרגל אליו. אני שומעת את עצמי אומרת דברים ששמורים רק למי שעונה כשצורחים לה "אמא":

"כמה פעמים אפשר להגיד לך לנעול נעליים?" - התשובה היא כ- 300 וזה לא יעזור וגם הלכתי על הגירסה האבשלום-קורית כי לרוב זה "תשים כבר נעליים!!"

"אני אקח לך את האייפד" - הצהרת שקר כמובן, האייפד הוא המציל הלאומי למה שאני אקח לו אותו? המקסימום שאני אעשה זה לחבר אותו לאוזניות.

"עומר בוא. עומר בוא כבר!! עומר!!! אני יוצאת ואתה תישאר פה לבד"  - עוד שקר מוחלט כמובן, הוא הרי יודע שאין שום סיכוי שאני אשאיר אותו לבהות ביחידת החילוץ ואלך לעבודה. פלא שהם לא לוקחים אותנו ברצינות?

אני ובני הארבע-עשרה לא מדברים את אותה שפה. מילולית - הם מדברים משהו שנשמע דומה לעברית אבל זה לא. יש להם את הקטע הזה של להכפיל אותיות, לשלב מילים, להשתמש באפליקציות לא ברורות טכנולוגית (סנאפצ'אט) וכשפונה אליהם אדם שאין לו "עשרה" בסוף הגיל יוצא להם מעין מלמול לא ברור, גלגול עיניים והוויה כללית של "זה עניין של ימים עד שאת אוכלת אנשור (קומפקט) ב"משען".

בעייני בני ה- 24 אני כבר מזמן ב"משען". מתוקף תפקידי יוצא לי לפגוש לעיתים את הילדים האלה שהעולם פרוש לרגליהם, המבטים שלהם אומרים לי הכל - אתמול בערב שתיתי את עצמי למוות, העמסתי את הבחור הכי חתיך בבר אלי לדירת השותפות המגניבה שאני מתגוררת בה במרכז ת"א, בקושי קמתי הבוקר ואני לא עושה כלום אבל היום שלי עמוס להחריד. 'את זוכרת את הימים האלה?' המבטים שלהם שואלים אותי ואני עונה להם במבט חודר משלי ובסאב טקסט ששמור רק לזקנים - 'חמודה, את מה שאת עוד לא עשית אני כבר מזמן שכחתי, אז נכון שבארבע השנים האחרונות אני גרה בסאברבייה ונכון, יש לי שני ילדים ועד שלא יהיו לך כאלה את לא מבינה בכלל הגדרה של עומס מהו אבל כשאני הייתי בת 24 במסיבה אחת בקצה העולם העמסתי את הבחור הכי חתיך במסיבה, אז סתמי'.

בני הארבעים, מסתכלים על בני אמצע השלושים כאילו היו ילדים שרק יצאו מבטן אמם, מבט גבוה כזה קצת מתנשא. משחקים אותה לא מתעניינים ברשתות חברתיות על אף שיש להם פרופיל לרוב רדום בפייסבוק, על האינסטגרם הם שמעו מהילדים וטוויטר זאת מילה גסה כמעט קללה.הם אולי לא מתעניינים אבל הסאב טקסט הוא  - אין לי מושג מה עושים כאן ויותר חשוב - למה?

טונה (באמא שלכם, אם אתם יושבים מול הטקסט ושואלים "מי??" תעשו טובה לאנושות ופשוט תורידו כבר את הדיסק, הייתי ברורה בפוסט הראשון, חידדתי בפוסט השני. מה אתם צריכים לינק? בבקשה - אייפון, אנדרואיד. עכשיו אל תמשיכו לקרוא לפני שהורדתם את הדיסק, ג'יז, הכל צריך לעשות בשבילכם)

אז טונה בהמנון "רוק 30", שואל "על מה אפשר לוותר? כמה נשאר להגשים?" ואני עונה לו, טונה מיי מאן ג'ונס, לא מוותרת על כלום.
מסתכלת במראה רואה שם את המדריכה מהצופים עם החאקי המדוגם שלפני עשרים שנה היתה נוסעת בשלושה אוטובוסים לכפר גלעדי כדי למלא את מלאי המכתביות והצ'ופרים והיום, אין לי צורך לנסוע לכפר גלעדי, אני קונה מכתביות ליד הקופה בגולף, יש לי חבר מועדון ב- YOLO (אם גילכם נמוך מ-15 אין סיכוי שאתם יודעים על מה מדובר) וידועה במשרד כאספנית אובססיבית של ציוד משרדי (עדיפות לצבעוני, חולה על זה שהמוצרים החדשים שלנו באים בצבעי ורוד פוקסיה וירוק מנטה) נמלאת אושר ממחברות ועטים ממותגים. מרשה לעצמי להשתמש בהם רק כשהובטח לי שכשתיגמר המחברת יתנו לי חדשה.

עדיין אוהבת לרוץ, ככל שאני מתבגרת אני רצה יותר קילומטרים בכל ריצה. אולי כי זה הזמן הכי שקט שיש לי, השעות היחידות שבהן אפשר להאזין לדיסקים חדשים אבל כשאני רצה, ויעיד החתיך המובך, אני אותה ענת המד"סניקית שמוחאת לעצמה כפיים תוך כדי הריצה כשהאפליקציה של נייק מדברת אלי ואומרת שעמדתי בקצב. יש לי נעלי ריצה ורודות זוהרות ושעון ורוד זוהר וטייץ עם מיליון צבעים והד-בנד צהוב בננה ואולי אני נראית מטומטמת כשאני מוחאת כפיים שלראשי סרט צהוב וצורחת "you're gonna hear me ROAR..." אבל יש סלפי בסוף הריצה וזה מה שבאמת חשוב.

המסיבה הכי לוהטת שהייתי בה לאחרונה היא יום הולדת לאחד מילדי הגן במועדון דיירים של מגדל B 
 (לא כולל החתונות של החברות שלי. כן, חיתנתי השנה את כל החברות הרווקות שלי השנה ואני מאיצה בהן כעת כאחרונות הדודות מפולניה לעשות ילדים כדי שנוכל להתמרמר ביחד. אבל היי אני מחזיקה באחד הגרושים השווים בעיר, דברו איתי להצעות).

אני מגבירה חדשות באוטו (וגם טל ואביעד לעיתים מדברים חלש מידי לטעמי) אבל אני באמת לא מבינה למה מוזיקה בחנות בגדים צריכה לצרוח. 

אז איך מזדקנת חוגגת את יום הולדתה ה- 34?
הבוקר, קמתי בשש ורבע (תודה עדי, 45 דקות נוספות של שינה הן אחת המתנות הגדולות שנתת לי ב-16 חודשי היותך עימנו), הלכתי לעבודה ונהנתי שם מכל רגע - הקיפו אותי, כמו כל יום, אנשים יקרים שעושים דברים טובים למען האנושות (פלצני הא? אבל ככה זה כשעובדים בחברת פארמה), עניתי לטלפונים של חברי ילדות אהובים וסמסים של אנשים שאני מאוד אוהבת ואחת לאיזה חצי שעה בדקתי נוטיפייקשנס בפייסבוק רק כדי לגלות שאוהבים אותי גם שם. יצאתי מוקדם לאסוף את הילדים, לגרור אותם לעזריאלי, להכריח את החתיך לבוא למטה לאכול עוגה ולצלם סלפי כדי להביך אותו בפומבי:

חזרנו הביתה (בשתי נגלות כיוון שהחתיך ג'וניור השני נמנה על כוחות דאעש והיה צריך לנתק מגע עם הכוחות בעזריאלי) להפתעה שההורים שלי הכינו לי על השולחן במטבח, מסורת זה מסורת. אז מה אם אני גרה בבית אחר? עוגה עם סוכריות ופרחים על השולחן זה חובה. 

אחרי הפתיתים (ספיצליטה הבית של החתיך) אכלנו עוגת שוקולד והילדים לא ידעו את נפשם מרוב אושר כי היה זיקוק, קרם וסוכריות צבעוניות.

וזהו, בשעתיים וחצי מאז שהם הלכו לישון נשארתי עם הדבר היקר והחתיך בעולם, על הספה בסלון, בטרנינג הצהוב של היינס שמלווה אותי מגיל 17 (אבל לפחות בלי ההד-בנד).

אז מה נשאר להגשים? שואל אותי טונה. נכון, עניתם לו יפה - קצת שעות שינה.

ואם כל זה לא הספיק הנה קולאז' מאירועי היום: