מכירים את השיר הזה שכל ילד בן שלוש עד חמש שר סביב פסח, זה שאף אחד כולל הגננת הכי טובה בעיר לא יודע את הלחן והמילים שלו הולכות משהו כמו: " איך יודעים שבא אביב מסתכלים סביב סביב.." אז אותו דבר אבל איך יודעים שבא חורף? מסתכלים סביב סביב ורואים ילדים משתעלים עם חום.
לפני כחודש, החתיך ג'וניור השני חלה לו - חום, שיעולים, חולשה כללית שמונעת ממנו לאתגר את החפצים השבירים בבית כהרגלו.
ברור שזה היה שבוע עמוס יחסית בעבודה וברור שגם המנהלת התורכיה שלי בדיוק ביקרה פה. שוב שלוחות תודות למשרד החינוך ובראשם המפקחת ציפור הקנדל (ציפורה קנדל אבל אח שלי שנים חשב שקוראים לה ציפור הקנדל ולא יכולתי להשאיר את הבדיחה הזו במסגרת המשפחתית המצומצמת) שאישרה לאמא שלי פנסיה מוקדמת.
ברור שזה היה שבוע עמוס יחסית בעבודה וברור שגם המנהלת התורכיה שלי בדיוק ביקרה פה. שוב שלוחות תודות למשרד החינוך ובראשם המפקחת ציפור הקנדל (ציפורה קנדל אבל אח שלי שנים חשב שקוראים לה ציפור הקנדל ולא יכולתי להשאיר את הבדיחה הזו במסגרת המשפחתית המצומצמת) שאישרה לאמא שלי פנסיה מוקדמת.
אחרי שבוע שלם בבית, הגיע לו סופ"ש ונכון שלא היה לו חום מיום שישי בערב אבל בלילה הקריטי שבין שבת לראשון הוא השתעל את הריאות שלו החוצה בערך ולכן הוחלט ברוב קולות (אני, עצמי ואנוכי כמובן, כי במיעוט, החתיך דווקא חשב שהוא יכול ללכת לגן. ומשם ימשיך כמובן ליום סיירות) שאקח אותו לרופאה ואז אשאר איתו בבית.
הרופאה אמרה את מה שהיא תמיד אומרת. לכולכם אגב. נכון, ויראלי. ושתוך שבוע גג עשרה ימים הוא יפסיק להשתעל. שזה סה"כ פרק זמן סביר לחלוטין לא לישון בו ביחס לארבע שנים מאותגרת שינה שצלחנו עד כה.
בדרך חזרה הביתה חשבתי שזו יכולה להיות מחווה ממש חמודה לעומר אם אקח אותו מהגן לפני הצהרון.
כל הנושא הזה של לקחת לפני הצהרון כ"כ לא קיים אצלי שהגעתי לגן רבע שעה לפני הזמן והספקתי לשמוע את החזרות של הגן המקביל לבכורה של הגרסה הישראלית לבוק אוף מורמונס. כלומר, החזרות למסיבת חנוכה.
**
נכון, כתבתי כבר על חנוכה בשנה שעברה כי איך אפשר שלא, אבל איך אפשר שלא לכתוב שוב? זה כר דשא כתיבתי, זה אוסף קלישאות בלתי נגמר, מטאפרות חוצות מקלדת.
אגב, גם מסיבות יום הולדת של הילדים מהגן עונות על אותם הקריטריונים, אבל כל עוד אני מצליחה לשמר כתיבה פולטיקלי-קורקטית ומשאירה את דעותיי (וגוד נואס שיש לי דעות. במיוחד על הורים שבאים בזוגות למסיבות בגן. ביום שישי. בשעה 15:30.) בתיקיית ה"טיוטות" הבלתי מפורסמות.
**
בחודש האחרון, עם תחילת החזרות בגן בבימויה של אתי המנגנת פרץ לחיינו חג החנוכה אגב, היא לא מנגנת כמו בשנות התשעים המוקדמות שהן היו מגיעות עם אורגן נייד, היא מפעילה מערכת הגברה ניידת. חנוכה הוא החג עם הכי הרבה שירים, עם הסיפור הכי מורכב - אני אף פעם לא זוכרת את הסדר הכרונולוגי של הדברים - מי בא קודם? יהודה המכבי? פך השמן? אנטיוכוס? היוונים? ולמה בעצם היוונים רצו להרוג אותנו? מזל שיש לנו את הרב אילוש ומנהלת בי"ס בדימוס בהישג יד להשלמת פערים ומידע כללי.
במהלך החודש עומר הדליף קצת ממה שעומד להתרחש במסיבה ואני בעיקר עסקתי בהכנה עצמית לזה שבעת האירוע הוא יישב לי על הברכיים כל הטקס ואז יבכה בסוף שנצטרך ללכת לעבודה.
הוא אמנם חזר ואמר שהוא מהגדולים ושהוא ישתתף ושאנחנו נשב בצד השני אבל כדי לא להתאכזב יותר מידי אמרתי לעצמי כל הזמן - יש לך עוד איזה 14 שנה לפחות במערכת החינוך, לא כולל החתיך ג'וניור השני, מישהו מהם בטוח יופיע מתישהו - בגן העירוני, בדיזיוויזיון - מה זה משנה?
**
ערב לפני, הטרדתי את עצמי בהכנות החשובות ביותר - מציאת חולצה לבנה כמובן.
עברתי סניף סניף של כל מותג ילדים שאתם יכולים לחשוב עליו ונדמה היה שהאמהות החברות מהגן של החתיך ג'וניור הראשון עשו בדיוק אותו דבר כי באף חנות לא נשארה חולצה חגיגית לבנה מידה 4-6. אם נשארה, היה עליה כתם. בשארית כוחותיי לקחתי איזה גופייה ארוכה בקסטרו ילדים וקיוותי שהחתיכוּת תעשה את שלה והוא יראה חגיגי גם בגופייה. זה הצליח כמובן.
**
בוקר האירוע הגיע. לא ישנתי כל הלילה.
יכול להיות שזה היה בגלל שהחתיך ג'וניור השני בכה אחת לשעה, אבל לא בטוח, אני באמת התרגשתי. מי שמגלגל עלי עינים מהצד השני של המסך פשוט לא מכיר אותי מספיק.
הגענו לגן, נילי שמרה לי מקום בשורה הראשונה על הספסל הקטן. החתיך, כהרגלו, דבוק לקיר מחליף מבטי שב"כניק עם יוצא חלציו.
ניתן אות הפתיחה ואני התחלתי לייבב. אמיתי. עם דמעות וטישו (מזל שנילי הביאה במעיל).
אם אתם שוב מגלגלים עלי עיניים מהצד השני של המסך אנחנו לא מכירים בודאות כי אחרת הייתם יודעים שעד שנולדו לי הילדים הייתי בוכה מפרסומות סלולר עם חיילים (שחקנים אני יודעת, זה לא הפריע לי) ומסרטוני תדמית של אלעל והיום, אחרי שנולדו לי הילדים אני כבר לא בוכה מפרסומות של סלולר אלא מפרסומות של של פרוטקר אנד גמבל ושאר מותגים שמיתגו אמהות עם סלוגנים גאונים וכמובן, נכון, מסרטון התדמית של סימליאק.
ארבעים דקות מסיבה והחתיך ג'וניור הראשון לא החמיץ תנועה אחת בכוריאגורפיה של אתי ומילה אחת בדלקומי החג. אני ייבבתי למכביר, גם בקטעים המבדחים (שוב היתה אמא כד ואבא סביבון) והייתי גאה בו כמו שרק אמא לילד בן ארבע יכולה להיות. בנאמבר הראשון, והוא יכחיש כמובן, לחתיך נצצו העיניים אבל משם והלאה הוא כבר ענה על מיילים של העבודה.
הנה קולאז' פאר היצירה של החתיך:
והנה אני והאור שלי, תודו שלא יכולתי לסיים את הטקסט בלי זה:
**
נכון, כתבתי כבר על חנוכה בשנה שעברה כי איך אפשר שלא, אבל איך אפשר שלא לכתוב שוב? זה כר דשא כתיבתי, זה אוסף קלישאות בלתי נגמר, מטאפרות חוצות מקלדת.
אגב, גם מסיבות יום הולדת של הילדים מהגן עונות על אותם הקריטריונים, אבל כל עוד אני מצליחה לשמר כתיבה פולטיקלי-קורקטית ומשאירה את דעותיי (וגוד נואס שיש לי דעות. במיוחד על הורים שבאים בזוגות למסיבות בגן. ביום שישי. בשעה 15:30.) בתיקיית ה"טיוטות" הבלתי מפורסמות.
**
בחודש האחרון, עם תחילת החזרות בגן בבימויה של אתי המנגנת פרץ לחיינו חג החנוכה אגב, היא לא מנגנת כמו בשנות התשעים המוקדמות שהן היו מגיעות עם אורגן נייד, היא מפעילה מערכת הגברה ניידת. חנוכה הוא החג עם הכי הרבה שירים, עם הסיפור הכי מורכב - אני אף פעם לא זוכרת את הסדר הכרונולוגי של הדברים - מי בא קודם? יהודה המכבי? פך השמן? אנטיוכוס? היוונים? ולמה בעצם היוונים רצו להרוג אותנו? מזל שיש לנו את הרב אילוש ומנהלת בי"ס בדימוס בהישג יד להשלמת פערים ומידע כללי.
במהלך החודש עומר הדליף קצת ממה שעומד להתרחש במסיבה ואני בעיקר עסקתי בהכנה עצמית לזה שבעת האירוע הוא יישב לי על הברכיים כל הטקס ואז יבכה בסוף שנצטרך ללכת לעבודה.
הוא אמנם חזר ואמר שהוא מהגדולים ושהוא ישתתף ושאנחנו נשב בצד השני אבל כדי לא להתאכזב יותר מידי אמרתי לעצמי כל הזמן - יש לך עוד איזה 14 שנה לפחות במערכת החינוך, לא כולל החתיך ג'וניור השני, מישהו מהם בטוח יופיע מתישהו - בגן העירוני, בדיזיוויזיון - מה זה משנה?
**
ערב לפני, הטרדתי את עצמי בהכנות החשובות ביותר - מציאת חולצה לבנה כמובן.
עברתי סניף סניף של כל מותג ילדים שאתם יכולים לחשוב עליו ונדמה היה שהאמהות החברות מהגן של החתיך ג'וניור הראשון עשו בדיוק אותו דבר כי באף חנות לא נשארה חולצה חגיגית לבנה מידה 4-6. אם נשארה, היה עליה כתם. בשארית כוחותיי לקחתי איזה גופייה ארוכה בקסטרו ילדים וקיוותי שהחתיכוּת תעשה את שלה והוא יראה חגיגי גם בגופייה. זה הצליח כמובן.
**
בוקר האירוע הגיע. לא ישנתי כל הלילה.
יכול להיות שזה היה בגלל שהחתיך ג'וניור השני בכה אחת לשעה, אבל לא בטוח, אני באמת התרגשתי. מי שמגלגל עלי עינים מהצד השני של המסך פשוט לא מכיר אותי מספיק.
הגענו לגן, נילי שמרה לי מקום בשורה הראשונה על הספסל הקטן. החתיך, כהרגלו, דבוק לקיר מחליף מבטי שב"כניק עם יוצא חלציו.
ניתן אות הפתיחה ואני התחלתי לייבב. אמיתי. עם דמעות וטישו (מזל שנילי הביאה במעיל).
אם אתם שוב מגלגלים עלי עיניים מהצד השני של המסך אנחנו לא מכירים בודאות כי אחרת הייתם יודעים שעד שנולדו לי הילדים הייתי בוכה מפרסומות סלולר עם חיילים (שחקנים אני יודעת, זה לא הפריע לי) ומסרטוני תדמית של אלעל והיום, אחרי שנולדו לי הילדים אני כבר לא בוכה מפרסומות של סלולר אלא מפרסומות של של פרוטקר אנד גמבל ושאר מותגים שמיתגו אמהות עם סלוגנים גאונים וכמובן, נכון, מסרטון התדמית של סימליאק.
ארבעים דקות מסיבה והחתיך ג'וניור הראשון לא החמיץ תנועה אחת בכוריאגורפיה של אתי ומילה אחת בדלקומי החג. אני ייבבתי למכביר, גם בקטעים המבדחים (שוב היתה אמא כד ואבא סביבון) והייתי גאה בו כמו שרק אמא לילד בן ארבע יכולה להיות. בנאמבר הראשון, והוא יכחיש כמובן, לחתיך נצצו העיניים אבל משם והלאה הוא כבר ענה על מיילים של העבודה.
הנה קולאז' פאר היצירה של החתיך:
והנה אני והאור שלי, תודו שלא יכולתי לסיים את הטקסט בלי זה:
חג שמח!
